א. "האיש שהוא הספר" – פרופ' מאיר בניהו ז"ל

שמשון צבי לוינגר, ספרן  "יד הרב ניסים"

א.

אם יש את נפשך לברר נושא הנוגע לארץ ישראל ויישובה, למגורשי ספרד, ליהודי המזרח וצפון אפריקה וליהודי איטליה והולנד – מראשית המאה הט"ז ועד שלהי המאה הי"ט – בכל תחומי העשיה והיצירה – חייב אתה לחפש 'מה אמר פרופ' בניהו בנושא?'.  אין כלל שאלה: האם דן בניהו בסוגיא? בזאת אין ספק. אין לך נושא שלא נגע בו לפרטי פרטיו ולא האירו באור יקרות: תולדות האישים וחיבוריהם בכל תחומי היצירה – פרשנות והלכה, הגות וקבלה; תולדות הקהילות, דרכי ארגונן, הנהגתן ומנהגיהן; הספרים שנתחברו, גלגוליהן בכתובי-היד, הדפסתם ותפוצתם. כמליצת חכמי הספרדים ניתן לומר עליו 'לא הייתה קריאה אשר שגבה ממנו' – אין מקור היסטורי שלא שלטה בו עינו – כתובי-יד וספרים נדירים, חומר ארכיוני וספרות מחקרית – על כלום עבר בעיון מדוקדק כדי לדלות עוד פרט ועוד פרט, וידיעה ממקור אחד מצטרפת לידיעה ממקור שונה בתכלית ורחוק ממנו ת"ק פרסאות, ובניהו בחושו ה'בלשי' תופס את שני קצות החוט ואורג מהם מסכת שלימה.

ב.

ההיקף העצום של כתיבתו המדעית – עשרות ספרים ומאות מאמרים שנדפסו, מלבד החומר הרב שבגנזיו: החל בחיבורים בשלבי עריכה שונים וכלה בפתקאות, שכל אחת  מהן היא יהלום מאיר עיניים – יכול להביא את הקורא לרושם שבניהו היה מקלי הכתיבה, שכביכול 'שם הכותב' לו. אמת הדבר שהיה בניהו מקלי הכתיבה, אך יותר ויותר היה מקלי המחיקה. סיפור ידוע מסתובב בעולם הישיבות  על גדול אחד ששאל את חברו: מדוע ספרך מקובל  יותר אצל "העולם"? השיב לו בשאלה: איך  אתה כותב?. ענה לו: אני משכים  לפנות בוקר וכשראשי צלול אני כותב ! ענה לו חברו: ואני לא כן דרכי ! אני משכים לפנות בוקר וכראשי צלול אני מוחק את מה שכתבתי אתמול, וכך יוצא הספר מלובן ובהיר ! וכך היתה דרכו של בניהו – כל מה שמסר לדפוס היה עובר עליו עשרות פעמים, כל הגהה היתה קריאה ביקורתית חדשה, שלא אחת הביאה לשינויים מהותיים. לא סמך בניהו על עצמו אלא מסר הדברים לידידיו ולעוזריו לעיון ולביקורת, עד שיצאו מבוררים בי"ב נפה.  לא אחת הובילוהו הערות וגילויים חדשים לכיווני מחקר בלתי צפויים וכך מתאר בניהו ו"מתלונן" על קשייו:

מידי פעם בפעם  יקראו האיגרות בדרכי ואמרתי אל ליבי: עד מתי יהיו ספונים בביתי? לא עצרתי כוח להוציאן לאור כיון שנתגלגלתי ממאמר למאמר, וממאמר לספר ומספר לספרים ולא הייתי אדון להם ולעצמי" (מ' בניהו. דור אחד בארץ. ירושלים תשמח, עמ' ז').

ג.

בראותך יבול כזה של כתיבה ומחקר יכול אתה שתחשוב, שהאיש היה סגור בדל"ת אמות של מחקר, וזולתו אין דבר המעסיקו וטורד את דעתו – אל ארכיון הרב נסים לך וגילית את מאיר בניהו המעורב בכל העומד על הפרק בצרכי הציבור כיד ימינו של אביו הראשון לציון. כאן חליפת מכתבים עם הרשויות למיניהן כדי לקדם בניית בית-הכנסת בקיבוץ עין חרוד,  וכאן חליפת  מכתבים עם רב מאלג'יריה, המכתיר את את בניהו בתואר-הכבוד "המזכיר הנחמד ומאד נכבד"! העיסוק המדעי מצטרף לעיסוק הציבורי , כאשר עומדת הרבנות הראשית על מדוכת "בני ישראל", אוסף החוקר בניהו חומר היסטורי על קהילה זו ומגישו לעיונם של הרבנים היושבים על מדין. כך עושה בניהו גם כאשר התעוררה שאלת האינדיאנים מכפר ונטה-פרייאטה שבמקסיקו – האם מבני ישראל הם?  – גובה בניהו עדות מהאלוף (מיל.) דוד שאלתיאל, שביקר במקום ופגש בהם,ומגישה לפני הרבנים. ובעצם כל פעילותו המדעית של בניהו חדורה מעורבות ציבורית. ו'תורת חסד על לשונה'.

ד.

מדהימים הם דבריו של בניהו בהקדמתו ל'אסופות' יב-יג (תשס"א-תשס"ב):

מי יאמר  שיש בידנו להקיף כל אשר נאמר ונדפס בראש-כל, זולת  האיש שהוא הספר והספר שאינו אלא הוא ? אין פינה ואין זוית שנעלמו ממנו ואין ספר שעיניו לא שלטו בו, והוא שואף אל השלמות, שכל אוהב ספר מבקש ליעדה – לויניציאה – המטרופולין שלדפוס העברי… אכן כך נודע שמה של ויניציאה… הכל ידעו כי שם יצא הספר כלול בהדרו, שם יוגה כראוי וינוקה מכל סיג ופגם… ומשם יופץ אל רחבי עולם. דפוסי ויניציאה אלה רוממו את מעמד הקהילה בעיני שכניהם והדתות אשר בקרבם חיו בני עמנו, הידקו את הקשרים וסללו דרכים לדחות חורשי רע ומזימה. מויניציאה באה גדולתה שלצפת, ואפשר לומר בלי צד של גוזמא, שמויניציאה קמו לנו בעלי ההלכה, גדולי הקבלה ואבות השירה. בלעדיהם לא היו היום בידינו כל אותם חיבורים מופלאים שהם יסוד היסודות ועמוד הימיני לספרות העברית.

טול מכאן 'ויניציאה' וכתוב 'מאיר בניהו' והוסף על 'צפת' את סוריה ומצרים, תורכיה ויוון, צפון אפריקה ואיטליה, וראשונה חביבה – ארץ ישראל, ועמדת על תרומתו המדעית של פרופ' בניהו.

יותר מארבעים קבצים מדעיים ערך בניהו: שני כרכי 'ירושלים' (תשי"ג), חמשה עשר כרכי 'ספונות' (תשי"ז-תשל"ח), קובץ 'החיד"א' (תשי"ט) , ששת כרכי 'ספר הזכרון לרב יצחק נסים (תשמ"ה) ו'אסופות' – ספר השנה למדעי היהדות, שבניהו ערך שבעה עשר כרכים שלו כמנין טו"ב, עד שנתעלה בשם טוב, לעולם שכולו טוב, ביום טו"ב למ"טמונים שנת התשס"ט. חמשה עשר כרכי 'אסופות' ראו אור בחייו (תשמ"ז-תשס"ג)  והשניים הנותרים בדפוס, ויראו אור ברצות ה' בקרוב.

דומני שניתן לנו בזה צוהר מועט לנפשו של החוקר הקפדן, שבה כרוכה נשמתו של איש השירה והפיוט, המאוהב בספר וביוצריו, אשר על מצבתו נחקק:

וּבְעִקְבֵי קַדְמוֹנִים שָקַד יָמִים וְלֵילוֹת

לָשֵׂאת מִזִמְרַת הָאָרֶץ מִשַׁחַר וְעַד הֵעָלוֹת.

<!–[if gte mso 9]> 800×600 <![endif]–><!–[if gte mso 9]> Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4 <![endif]–><!–[if gte mso 9]> <![endif]–> <!–[endif]–>

ב.

,

ג.