פרופ' שמואל פיינר, אוניברסיטת בר אילן.
הקדמת העורך:
מאמצע פברואר ועד לסוף מרץ 2011 התקיימה בספרייה הבודליאנית שבאוקספורד תערוכה בכותרת "מהפכת תרבות בברלין", שמציגה את סיפורה של הנאורות היהודית, ההשכלה, באמצעות ספרים וכתבי יד מן המאה השמונה עשרה. רוב הספרים הגיעו לספריית מונטיפיורי מספרייתו של חוקר מדעי היהדות של המאה התשע עשרה ליאופולד צונץ וכלולים היום באוספי המרכז ללימודי יהדות שבאחוזה הציורית ירנטון הסמוכה לאוקספורד, ומיעוטם, כולל כתב יד של הפילוסוף שלמה מימון שלא הודפס מעולם, הם מאוספי הספרייה הבודליאנית. התערוכה היא אחד מפירות פרוייקט מחקר שהניב גם אתר אינטרנט בשם "השכלה דיגיטלית", סדנת חוקרים שהתקיימה לרגל פתיחת התערוכה ומדריך לספרי התערוכה. את הפרוייקט יזם וריכז חוקר תנועת ההשכלה מאוניברסיטת בר אילן פרופ' שמואל פיינר בשיתוף פעולה עם ד"ר פיט ון בוקסל הספרן הראשי של המרכז ללימודי יהדות בירנטון ואוסף היודאיקה של הספרייה הבודליאנית.
שערי הספרים המלווים את המאמר הבא לקוחים מתוך אתר האינטרנט של "השכלה דיגיטלית". האתר מציג כששים וחמשה ספרים רובם בגרמנית ומיעוטם בעברית.
"המכתב החדש משוטט בחוצות": ההשכלה כמהפכת תקשורת
שמואל פיינר
באביב שנת 1783 הופצה חוברת צנומה בכותרת "נחל הבשור" מקניגסברג הפרוסית לקהילות שונות בגרמניה ומחוצה לה שמטרתה לבשר על ייסודו של כתב העת "המאסף", לקדם כ"פרומו" את הפצתו ולהציע למעוניינים לחתום עליו מראש. לפניית עורכי "המאסף" לקהל הקוראים הייתה משמעות מהפכנית: "ועתה הקורא הנעים! בראותך הנה מכתב חדש אשר עדן בימינו לא היה משוטט בחוצות תכסוף תחלה לדעת את מהותו ותעמיק שאלה מה הדבר החדש הזה? אם דבר הלכה או הגדה אם דבר חכמה או נמוסיות ודרך ארץ וכיוצא באלה אם אין?". כוונת המוציאים לאור של "המאסף" הייתה להסביר מהו הטקסט המיוחד וחסר התקדים הזה ששונה באופן כה ניכר מן הספרות התורנית המוכרת, להכין את הקוראים לעקוב בהתמדה אחר טקסט פריודי (במקרה הזה ירחון) ולניהול דיאלוג שבין קוראים, כותבים ועורכים. אלא שבמשפט הזה הם גם גילו את מודעותם העמוקה והרגישה לחדשנות הפרוייקט המשכילי ("מכתב חדש אשר עדן בימינו לא היה") ולמהפך שבו המכתב הפרטי הופך להיות מכתב ציבורי – "מכתב עת" שיעדו הזירה הציבורית ("משוטט בחוצות")! ברגע זה גם החלה הבנייתה של רשת תקשורת יהודית מודרנית שחוללה מיפנה מכריע ובעל משמעות גדולה בתולדות התרבות היהודית.
מחקר הנאורות בדורות האחרונים נוטה לחפש את משמעותה של הנאורות האירופית בזירה שהיא רחבה בהרבה מעולם הרעיונות ומדמויות הענק של הפילוסופים – נושאיה הקלסיים של ההיסטוריה האינטלקטואלית. נושאים חדשים למחקר היסטורי כגון "דעת הקהל", "תרבות הקריאה" ו"הספירה הציבורית", העלו שורה של שאלות חדשות: מי היו נושאי הרעיונות של הנאורות? באילו מסגרות חברתיות ומוסדיות התנהלו חייה של הנאורות? כיצד הופצו רעיונות, מהו כוחם של דפוס וספרים לשינוי המציאות החברתית ומה היה הרושם שהותירו הרעיונות על קבוצות חברתיות שונות? אך אולי יותר מכל נבדקו דפוסי הארגון והתפקוד של קהיליית הסופרים. מקור ההשראה העיקרי לכיוון זה במחקר הנאורות היה הפילוסוף והסוציולוג הגרמני יורגן הברמאס, שחיבורו משנות הששים "הטרנספורמציה המבנית של הספירה הציבורית" הצביע על צמיחתה של רפובליקה ספרותית באירופה במאה ה- 18 כתופעה בורגנית בעלת חשיבות תרבותית ופוליטית עצומה. אנשים פרטיים בעלי השכלה ומחשבה רציונליסטית-ביקורתית, שניזונו מפריחת עולם הספרים ושהיו היוצרים והצרכנים של התרבות, פיתחו לעצמם בערים שונות באירופה מערכת של מוסדות (מועדוני קריאה, סלונים, לשכות בונים חופשיים, בתי קפה) ואמצעי תקשורת (מכתבים וכתבי-עת). מעבר לחבורות האינטלקטואלים המקומיות צמחה במרחב וירטואלי וללא מפגש אישי מעין רפובליקה כלל-אירופית עצמאית וקוסמופוליטית של הסופרים בעלי הכישרון – תופעה יוצאת דופן וחתרנית באופייה במיוחד במדינות אבסולוטיסטיות כמו צרפת ומדינות גרמניה. בתחומיה של הרפובליקה הספרותית עסקו לא מעט בביקורת ציבורית וחבריה הפכו למעצבי הטעם התרבותי ולדובריה של "דעת קהל" שלא ניתן היה להתעלם ממנה.
רוברט דרנטון הצביע על כך שבמאה השמונה עשרה נוצרה קהיליית מידע ושהתקשורת המודרנית שצמחה אז הזינה את הנאורות. ודנה גודמן, בחיבור שהוא אולי ההשראה העיקרית לדברי כאן, טענה שהאימפולס לשנות את העולם הוא שהיה מוקד פרויקט הנאורות. לאזרחי רפובליקת הסופרים של הנאורות הייתה עמדה ביקורתית וזו תורגמה לפרקטיקות תרבותיות משמעותיות – לשיחה, לחליפת מכתבים, לסלונים, לחוגים ולחברות. התקשורת הייתה לא רק הכלי למימושו של הפרויקט הזה, אלא שהוא כולו התנהל כשיחה אחת גדולה ומגוונת. העתקת התובנות הללו להקשר היהודי אינה מובנת מאליה, וקודם לכל משום הנוכחות המצומצמת והדלה של ההשכלה בתוך כלל פרויקט הנאורות. אך בכל זאת, גם אם במעין מיניאטורה שלוקחת בחשבון שיהודי אירופה במאה השמונה עשרה היוון פחות מאחוז אחד מכלל אוכלוסיית אירופה, דומה שהמהלך ההיסטורי של ההשכלה דווקא היה דומה מאוד.
"מהפכת הנאורות" של היהודים הייתה כפולה: המצאת "העת החדשה" כתקופה מובחנת ועיצוב התודעה העצמית של המודרניות, והמצאת האינטלקטואל היהודי החילוני ומלחמת התרבות שהתחוללה בעקבות הופעתו בזירה הציבורית. כעת אבקש להוסיף גם מהפכה שלישית, הקשורה לשתי קודמותיה: ההשכלה כמהפכת תקשורת. אביא כאן שלוש דוגמאות, כולן לקוחות משנות השמונים של המאה השמונה עשרה – העשור הזוהר של ההשכלה.
ויזל, נפתלי הרץ. ספר המדות. ברלין. 1786
ויזל, נפתלי הרץ. ספר המדות. ברלין. 1786.
בשנת 1782 פירסם נפתלי הרץ וייזל, משכיל מוקדם, איש לשון עברית ושירה, טקסט תקשורתי מיוחד במינו שחולל פולמוס חריף. הוא קרא לו בעקבות מגילת אסתר "דברי שלום ואמת", כלומר – איגרת, מכתב גלוי, פומבי, שמטרתו לשכנע. במקרה הזה הוא ניסה לגייס דעת קהל לתמיכה בפרויקט הרפורמה החינוכית שהציע קיסר אוסטריה יוסף השני ליהודים. הטקסט הזה הודפס בברלין והופץ ללא תשלום. היה זה סוכן תקשורת לגיוס תמיכה ציבורית בפרויקט מודרני שפעל מעל ראשי האליטה הרבנית. זו אומנם קלטה מייד את האיום וחומרתו והזדעזעה. תגובותיה היו חריפות ומידיות וככדור שלג התפתח ויכוח שנסב לא רק סביב הלגיטימיות של חינוך יהודי מודרני (בעיקר תוספת של מה שמכנים לימודים כלליים), אלא בעיקר סביב הלגיטימיות של וייזל עצמו לדבר בזירה הציבורית. מי שמך? טענו כלפיו, והלא אינך אלא הדיוט ששובר את המונופול של האליטה הרבנית על השיח הציבורי.
אז התייצב וייזל מול הרבנים ששגו לדעתו בהבנת "דברי שלום ואמת", סלפו את משמעותו, המטירו על ראשו גדופים ו"הרעישו כל קהילות ישראל בעבור מכתב זה, כאילו ח"ו [חס וחלילה] שרפתי את כל התורה כולה באש", כשהוא מערער בביטחון עצמי של "הדיוט" המאמין בצדקתו על סמכותם של מבקריו הרבנים הנשענים על מעמדם ותוארם. הוא הכריז על עצמאותו ממרותם של רבנים ועל זכותו למחשבה עצמית ואזר אומץ להשתחרר מ"יראת רבנים", ביקש הסופר המשכיל, שבימת הדרשן בבית-הכנסת לא הייתה פתוחה בפניו, להעמיד את המחלוקת לדיון פתוח בזירתה של דעת הקהל היהודית. "רב טוב לבית ישראל", כקודמו "דברי שלום ואמת", שימש לוייזל כלי תקשורתי בשנים שלפני ייסודו של כתב-עת להביא את דעותיו בפני הקהל. בעוד שאת דרשות הרבנים, המכתבים שנשלחו מרב לרב ברשתות התקשורת המסורתיות והמשפחתיות של האליטה הרבנית, ואת השמועות על החרמתו ראה כטקטיקה פחדנית, קרא וייזל ליריביו לצאת ממחבואם, לא להסתתר מאחורי תואר הרבנות ולהציג בפומבי את עמדתם בפני הציבור על-ידי הדפסתם והפצתם. מכיון שידע היטב שגם "רב טוב לבני ישראל" יגיע תוך זמן קצר לידי הרבנים המאיימים עליו, הדפיס לקראת סופו באותיות גדולות ובולטות פנייה ישירה אליהם שטמון בה אולטימטום – תוך שלושה חודשים הוא מצפה למענה פומבי מנומק שבו יבהירו בפני דעת הקהל את סיבות התנגדותם. במידה ומענה שכזה לא יגיע תחשב שתיקתם להודאה ושוב לא יהיה איש שישים לב לדבריהם. האינטלקטואל בעל החזון והיומרה לשינוי פני החברה היהודית ביקש להעביר את ניהול הדיון מחדרם הסגור של רבני הקהילות, בתי-הדין או כינוסי מנהיגי הקהילה אל הזירה הפתוחה של הטקסטים המופצים בדפוס, הקול הקורא, הפמפלט, המכתב הגלוי ובעתיד הקרוב – לעיתונות; להעביר את זכות ההכרעה לידי "משפט בית ישראל" – אותו קהל אנונימי של כלל ציבור הקוראים המתעניינים בשאלות שעל הפרק ומגלים אכפתיות; ולהפקיע את הבלעדיות על ההכרעה מידי רבנים שעושים שימוש בסמכותם המסורתית לגנות ולהחרים: "לכן הנני משביע באלהי ישראל, לאותן שלשה רבני עמי, ששפכו עלי דברי איבה ודברי חמה, שיגידו ויתנו עידיהן במכתב ובדפוס, מה רעה או פשע מצאו במכתבנו דברי שלום ואמת? ומה הניא לבבם לחלל את כבודי בבתי כנסיות ובמקהלות ישראל".
בסוף שנת 1783 החל לצאת לאור כתב העת "המאסף" כשמאחוריו "חברת דורשי לשון עבר", צעירים משכילים בעלי רקע תורני שישבו אז בקניגסברג, והרוח החיה בתוכם היה יצחק אייכל, יליד קופנהגן, סטודנט אצל עמנואל קאנט והמייסד של תנועת ההשכלה, יוזם החברה וכתב העת והעורך שלו. "דורשי לשון עבר" פתחו את שעריו לשל "המאסף" לרווחה, הרבה מעבר לאליטה הלמדנית-תורנית שהחזיקה עד כה במונופול על הידע ועל המרחב התרבותי הציבורי, ויעדו אותו לשמש ביתו התרבותי של "כל משכיל דורש האמת ואוהב המדע בעדת ישורון". מדי פעם נמסרו מעל דפי "המאסף" הודעות מיוחדות לציבור מטעם "דורשי לשון עבר". ב"הודעה לציבור" משנת 1784 נכללה הצהרת הכוונות של החברה בקיצור ובמלוא הבהירות: "שאיפת העורכים היא רק לקידומה של הנאורות בקרב האומה". מתוך המכתבים שהשתמרו לא קשה ללמוד שהחברה ניהלה התכתבות מסועפת ואינטנסיבית שניצלה היטב את השיפור שחל בשלהי המאה ה- 18 בשירותי הדואר באירופה. בלוחות השנה שהודפסו בברלין עבור היהודים ברשיון האקדמיה הפרוסית למדעים הופיעו בכל שנה לוחות זמנים ומסלולי נסיעה ותחנות מפורטים של עגלות הדואר השונות שטוו רשת דואר צפופה, מהירה ויעילה בין ערי גרמניה ומדינות אירופה.
"אמודאי" דף מתוך מאמר של לנדאו, ברוך. תולדות המינים הטבעיים. "המאסף" 1788
בשנת 1787 הוחלט להרחיב את השורות ולבנות רשת תקשורת רחבת מימדים ומהודקת. הוקמה חברה חדשה: "חברת שוחרי הטוב והתושייה", כפדרציה בין משכילי קניגסברג וברלין. במקביל "השתלטו" המשכילים על הדפוס העברי בברלין, וזה הפך לכלי משמעותי ביותר בשירות ההשכלה החל משנות השמונים הזוהרות. החברה החדשה הקימה מנגנון "פרוסי" מסודר להפליא אם כי מסורבל למדי שעיקרו הנחת רשתות תקשורת עבור המשכילים. בראש "חברת שוחרי הטוב והתושיה" הועמד "נגיד החברה", איציק דניאל יפה, גיסו של דוד פרידלנדר, בנו של ראש הממסד הקהילתי בברלין ובפרוסיה דניאל איציק. אך תפקיד זה היה ייצוגי בלבד ונטול סמכויות ביצוע והחלטה של ממש. נראה שמקומו בראש ההירארכיה נועד הן להבטיח את תמיכתם הכספית של התורמים מאליטת בעלי ההון המיוחסים והן להעניק מכובדות. חשובים יותר היו שני הגופים האופרטיביים והכלל-ארציים של החברה, האחד בקניגסברג והשני בברלין. דואליות זו שיקפה את הקמת הפדראציה שבין משכילי שתי הערים, ואולי אף תחרות על ההגמוניה בתנועה. בברלין תפעל "אסיפת השלישים" כמרכז הארגוני, התקשורתי והמינהלי וכמוקד המתאם העליון של החברה, שיפקח "על הדפוס ועל מרוצת האגרות בין החברים הרחוקים". בקניגסברג תפעל "אסיפה הראשה", הגוף המנהל בפועל הן את מערכת "המאסף" והן את כלל פעולות החברה. בראשה יעמדו שני מנהיגים, אייכל עצמו ומנדל ברסלאו, ולצידם יועץ, גזבר ומזכיר. בדרך זו הבטיח אייכל את המשך שליטתה של "חברת דורשי לשון עבר" בתנועה החדשה ובמערכת "המאסף". ברמה הלוקאלית היו שתי אפשרויות של התארגנות: בתא מצומצם שבו לפחות עשרה חברים שעליהם ממונה "משגיח" שמקשר בין חברת המשכילים המקומית לבין ההנהגה הארצית; או ב"אסיפה מיוחדת", תא רחב יותר של משכילים מקומיים שחברים בו לפחות שלושים איש ועליו מופקד "מנהיג" שנעזר במזכיר. תא גדול שכזה של "אסיפה מיוחדת" מפוצל בעצמו לקבוצות מישנה של מנין חברים כל אחת שבראשו "משגיח". "האסיפה הראשה" תשלח לכל "אסיפה מיוחדת" את חותמת החברה, ובכך תקבל את הגושפנקא לפעילותה במסגרת החברה ותחת פיקוח מוסדותיה. בכל הנוגע לבחירתם של "המשגיחים" ו"המנהיגים" של האסיפות המקומיות הוכנס לחברה מנגנון דמוקרטי: החברים עצמם הם שייבחרו בהם, ולאחר שיקבלו את אישורה של "האסיפה הראשה" שתזכה אותם בכתב-מינוי רשמי ("כתב קבלה חתום בשמות הראשים") יוכלו להיכנס לתפקידם.
סטנוב, יצחק. ספר החזיון. ברלין 1775
תשומת לב רבה הוקדשה בתקנות החברה לתקשורת בין הגופים השונים ובין החברים שהתבססה רובה ככולה על הדואר. לצורך זה נבנתה שיטה בירוקראטית מסובכת ומסורבלת של דיווח, מתן תשובות ואישור פרסומים, אשר שמרה על המבנה הצנטרליסטי והעניקה סמכויות פיקוח בידי "האסיפה הראשה" שבקניגסברג על כל מה שנעשה בחברה. מלבד קשרי הדואר חייבו תקנות "חברת שוחרי הטוב והתושיה" את כל אחד מהתאים המקומיים להתאסף לפחות פעם בחודש למפגש רעיוני וספרותי האופייני ל"חברת קריאה", שבו ייערכו דיונים במאמרים וביצירות ספרותיות וכן בשאלות שנשאלו על ידי ראשי החברה. מנהיגי "האסיפה המיוחדת" יכנסו ישיבה שבועית שבה ידונו בעיקר בפעילות התאים המקומיים ובבעיות מנהליות, ובכל שנה תתקיים על-פי התוכנית אסיפה כללית: "פעם אחת בשנה תהיה אסיפה גדולה מכל אנשי החברה, ויום המוגבל לזה יודע לכל אנשי החברה אשר נדע עד כמה תגדל החברה ואיך ירחבו גבולותיה". ככל הידוע אסיפה שכזו לא יצאה לפועל, אך שוב מדהים החזון המשכילי ומפתיעות הציפיות האופטימיות של אייכל ועמיתיו להתרחבותה של תנועת ההשכלה למימדים שיאפשרו לא פחות מאשר כינוס של על-ארצי של יהודים המחויבים לערכי נאורות ולרפורמות תרבותיות בחיי היהודים.
הדוגמא השלישית מציגה "ספין" תקשורתי של המשכילים ופרובוקצייה אנטי-קלריקלית יוצאת דופן, שהתרחשה בדיוק בשעה שבה בצרפת החלה המהפכה – 1789. את המתקפה על האליטה הרבנית הוביל שאול לוין-ברלין בחיבורו החתרני "מצפה יקתאל". היה זה ספר-שכנגד שחובר כביקורת על ספר הלכה שפירסם שנתיים קודם הרב של המבורג רפאל כהן בשם "תורת יקותיאל". ביקורתו של שאול לוין פירקה לגורמים את אחד המוצרים היוקרתיים של האליטה הרבנית. כשהוא מסתתר מאחורי זהותו הבדויה של "עובדיה ברבי ברוך", תלמיד חכם פולני המתגורר באלזס, חשף ברלין ללא רחם את האמת שהסתתרה לדעתו במלוא עליבותה מאחורי החזות המכובדת והמרשימה של הספר הלמדני ומוטט את יומרתו של הרב רפאל כהן להעמיד עצמו כמנהיג תורני סמכותי מכוח שליטתו בעולם הטקסטים ההלכתיים.
שבע שנים לאחר פולמוס "דברי שלום ואמת" נפתחה מערכה נוספת במלחמת התרבות של ההשכלה. "מצפה יקתאל" הודפס במכבש-הדפוס האידיאולוגי של "חברת חינוך נערים" ובעצה אחת של מנהלי הדפוס ומייסדיו יצחק דניאל איציג ודוד פרידלנדר עם המחבר שאול ברלין הופעל הספר ככלי במהלך מהפכני רדיקלי ומקיף. כמו "דברי שלום ואמת" של וייזל נשלחו עותקים של "מצפה יקתאל" לנציגיה הבולטים ביותר והמשפיעים ביותר של האליטה הרבנית כדי שיגיבו בזירה הציבורית על קריאת התיגר של ברלין וישפטו האם אין צדק בביקורתו. מן הבולטים ברשימת ארבעה-עשר הרבנים היו צבי הירש לוין מברלין, יחזקאל לנדאו מפראג ו"הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר אליהו מווילנא". כמו בשעה שהתגייסו לטובת וייזל בשנת 1782 היה זה בעיניהם של המשכילים בברלין לא פחות מאשר מבחנם המכריע של הרבנים – האם יענו לאתגר ויצטרפו לדיון ציבורי עניני בפני דעת קהל שכוללת עתה את האליטה החדשה של ההשכלה? האם ישנו ממנהגם ויכבדו את חופש הביטוי והדעה ולא יצאו בחרפות כפי שהם נוהגים בדרך-כלל לעשות "אם יכתוב איש בספר דברים אשר לפי ראשית הבטת עיניכם והעולה על רוחכם יצא להדיח מן הדרך אשר אתם רגילים בו"? האם יהיו אמיצים דיים להודות על האמת, לעמוד לצד "מצפה יקתאל" ולהוקיע את רבה של אלטונה-המבורג?
בשנת 1782 נפתחה בפולמוס "דברי שלום ואמת" מלחמת תרבות ראשונה בזירה הציבורית כשהמשכילים מנצלים תקשורת מכתבים חתרנית כדי לגייס תמיכה ציבורית וכדי להגן על וייזל ולצאת למיתקפת נגד. בשנת 1787 נעשה ניסיון נועז לפרוס רשת תקשורת אלטרנטיבית לזו של האליטה הרבנית שבאמצעותה תיכונן הרפובליקה הספרותית של המשכילים באירופה כולה ותתפתח תחרות על ההגמוניה התרבותית. בשנת 1789 אותגרה האליטה הרבנית והוזמנה למשפט ציבורי חסר תקדים תחת מעקב תקשורתי במהלך שביקש להפגין את חולשתו של "המשטר הישן" של היהודים. המשותף לכל אלו היא אכן מהפכת התקשורת שבאמצעותה החל להתערער המונופול של האליטה הרבנית בזירה הציבורית. כל שלושת האירועים הללו התנהלו בכלי תקשורת, בשפה של תקשורת, באמצעות הכרת כוחו של הדפוס להעביר את המילה הכתובה, את הביקורת, לקהל רחב, ולהפיץ ידע ונורמות חדשות. הידע החדש העביר עוצמה לאליטה אלטרנטיבית וחתרנית. המטרה הייתה שיקום התרבות היהודית, תיקון החברה מפגמיה, והמשמעות הייתה "מהפכה צרפתית" של היהודים – העברת הריבונות לאליטה חדשה שכבר יש לה תשתיות תקשורת משלה ואסטרטגיות של גיוס דעת קהל. מתוך הבנה של עוצמת התקשורת הכתובה כבר בשלב מוקדם זה בשלהי המאה השמונה עשרה ידעו המשכילים מחוללי "מהפכת הנאורות" כי כאשר "מכתב חדש משוטט בחוצות" איש כבר לא יוכל לעצור אותו.
Safranim's Blog 