א. וגר ביאליק עם קלאוזביץ, ורמב"ם עם אִיסִי ירבץ

שמואל אבנרי

הצצה אל ספרייתו של מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק

לעומת ספריות תורניות מקיר אל קיר של רבנים שהייתי מבאי ביתם בילדותי, וספריות מדעיות גדולות של מוריי הפרופסורים מימי בחרותי כסטודנט – דלה ספרייתי למדי. אין היא מכילה אלא מקבצים של ספרים בנושאים אחדים; ולא זו בלבד, אלא שבשנים האחרונות אני מדלל את ספריי, כשאת מקומם על המדפים הולכים ותופסים תיבות וקלסרים – המכילים מעטפות עם תצלומים של מאמרים, פרקי ספרים, תמונות, תעודות ומסמכים בנושאים ובחתכים שונים – אשר משמשים לי חומר גלם לכתיבת מאמריי. במידה זו או אחרת משקף ארון הספרים שלי את נטיותיי, את גבולות ההתעניינות שלי ואת תחנות חיי.

בבדיחות הדעת אני מציג את עצמי לפעמים, כמי שנולד באמסטרדם וגר בשדה-בוקר. אך בפועל נולדתי ברחוב אמסטרדם בתל-אביב, אני מתגורר ברחוב שדה-בוקר בגבעתיים, ו"מראות השתייה" של ילדותי (אם להיזקק לביטוי של ביאליק) נעוצים דווקא בשכונת-שפירא שבדרום תל-אביב, אשר נודעה לשמצה באלימות ובעוני שלה. למי היה אז כסף לקנות מקרר חשמלי, כיריים של גז או ארון ספרים? הרי גם דלתות לא הותקנו אצלנו אלא בכניסה לדירה ובשירותים. ספרייה של ממש לא הייתה בסביבתנו; תחת זאת שָרְצה השכונה שלנו כנופיות, וברחובותיה החוליים סבבו עגלות קרח (למקררים), עגלות נפט (לפתיליות ולפרימוסים) ועגלות אַלְטֶע זָאכְן (דברים ישנים) של רוכלים בסחורה משומשת. אני ואחי התאום, יוסי, התחברנו עם העגלונים, ולא אחת סייענו להם (עם תגבורת של בריונים) לחלץ את הסוסים המסכנים, שדופי-הגוף, משלוליות הבוץ שבהן שקעו בימות הגשמים.

על רקע תנאים חומריים אלה התאפשר להוריי לרכוש את ארון הספרים הראשון שלנו – רק כאשר קיבלה אִמי, לאה אבנרי, את הפיצויים הראשונים מגרמניה. יום הגעת הארון לביתנו – היה לנו לחג, ובין המתנות שקיבלנו לרגל זאת זכור לי במיוחד "ספר האגדה" עב-הכרס בעריכת ביאליק ורבניצקי, שהעניק לנו דודי צבי רמתי. הקסם שנסך עלינו ספר זה לא פג מעולם, ומרוב העיון בו התבלה ונתפרדו דפיו. (לימים זכיתי לקבל עותק חדש של הספר מידי ניניו של י"ח רבניצקי.)

הקדשת ניני רבניצקי בספר האגדה

את עיקר הארון החדש מילאו מיד ספרי הקודש של אבי, ירחמיאל אבנרי (רב ומגיד שיעורי תורה כל ימיו), שהיו פזורים עד אז בכל פינות הבית. כילד הרשימו אותי במיוחד הכרכים הענקיים של התלמוד הבבלי  וכן הכרכים הגדולים של משנֶה-תורה לרמב"ם, שבהם שב אבי ולמד (בנעימה ערֵבה המתנגנת עוד באוזניי), כהכנה לשיעורים שנתן בשבתות ובימי שלישי. את מדפיו התחתונים של הארון גדשו ספריה של אִמי, שכללו אלבומי אמנות וספרות יפה, בייחוד בצרפתית ובאנגלית. (את הגרמנית, שפת אִמהּ, החרימה).

אף שלמִן צעירותי השתעשעתי בכתיבה, וגם ערכתי את ביטאון התיכון שבו למדתי – לא נמשכתי במיוחד אחר הקריאה, וכנער-רחוב היה ייצוגי בארון הספרים המשפחתי שלנו בטל בשישים. במגמה ללבות את יצר הקריאה שלי ולהעשיר את השכלתי, רכשה אִמי את האנציקלופדיה העברית  בעשרים וארבעה תשלומים. אך בניגוד למתוכנן, היה זה דווקא אחי יוסי (שתמיד נלהב לקרוא, ובמיוחד היסטוריה) אשר השתלט על האנציקלופדיה בצימאון כרך אחר כרך, ואילו אני עלעלתי בה במופגן רק כדי לגרום קורת רוח לאִמי, ומיד נפלה עלי תרדמה…

תפנית בתחום הרחבת הדעת והעמקתה חלה אצלי עם ראשית לימודיי האקדמיים (כעתודאי), ובמיוחד לאחר שמוניתי בידי פרופ' ברוך קורצווייל לנהל את הספרייה הסמינריונית של המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. בפרק זמן זה התחלתי לבנות לי אט-אט ספרייה קטנה משלי, שכללה בעיקר ספרות עברית לדורותיה, וספרות מחקר בתחומי המקרא והתרבות היהודית.

ראשון הספרים שרכשתי כסטודנט היה הקונקורדנציה לתנ"ך של מנדלקרן. השגתי אותו במחיר מציאה (25 לירות) מידי סטודנטית שנטשה בייאוש את לימודי המקרא וערכה מכירת-חיסול של ספריה. ממנה רכשתי גם את שני כרכי מבוא המקרא של מ"צ סגל ואת תולדות האמונה הישראלית של י' קויפמן.

באותה עת למדתי שיעורים בפילוסופיה אצל הרב פרופ' ש"ב אורבך, ובעקבות כך רכשתי את שלושת כרכי ספרו עמודי המחשבה הישראלית, והצמדתי אותם לסדרת אוצר המחשבה של היהדות שקנה אבי. סדרה זו כללה בין היתר את: חובות הלבבות לרבנו בחיי, ספר הכוזרי לריה"ל, מורה נבוכים לרמב"ם, ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו ועוד.

בתחום הספרות העברית רכשתי אז את ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס בעריכת ח' שירמן (שאליהם צירפתי לאחרונה את הסדרה הנהדרת החדשה של סופרי ימי הביניים בעריכת י' לווין), ואת מיטב הקלאסיקה שיצאה בתבנית אלבומית, למִן יל"ג, מנדלי, אחד-העם וברדיצ'בסקי ועד ביאליק, ברנר, פיכמן וברקוביץ. לאחר זמן הוספתי עליהם גם את י"ל פרץ, שלום-עליכם, עגנון, אצ"ג ועוד.

בעקבות הרצאות בנושא הדרמה המודרנית ששמעתי אז מפי פרופ' הלל ברזל העשרתי את ספרייתי במחזות מפרי עטם של פירנדלו, לורקה, ברכט, סארטר, בקט ויונסקו. אלה הצטרפו למחזות של: סופוקלס, שקספיר, מולייר וצ'כוב ששכנו כבוד על מדפיי מתקופת לימודי בתיכון. ייתכן שנטייתי העיונית גרמה לי, שאיהנה מקריאת מחזות לא פחות מאשר מצפייה בהן. בתיאטרון, סצנה רודפת סצנה, ונמנע ממני לעצור את השחקנים עד שארד לחקר עניין זה או אחר – מה שאין כן בקריאה נינוחה בכורסא, שבמהלכה אני יכול לדפדף קדימה ואחורה כאוות נפשי ולעכל את המחזה בקצב שלי.

בתחום ביקורת הספרות "מָשְלוּ" בארוני ספריו של ב' קורצוויל, החֵל מספרותנו החדשה – המשך או מהפכה, בין חזון לבין האבסורדי וביאליק וטשרניחובסקי, ועד מסות על סיפוריו של ש"י עגנון, במאבק על ערכי היהדות ומסכת הרומאן.

שירותי הממושך בצה"ל בתפקידי הדרכה ומחקר (1989-1972) הסיטו את תחומי התעניינותי לתחום הצבאי; מתקופה זו נותרו לי לפליטה (לאחר דילול כבד) מדפים בודדים, ובתוכם שורה של חוברות מערכות מהשנים שבהן שימשתי כעורך-משנה של כתב-עת צבאי זה. מדף לעצמו תופסים בארוני ספרים על מלחמת שלום-הגליל, שמתוך מחקרִי עליה התפרסם לאחרונה ברשת האינטרנט הפרק "מכשולים בדרך הפקת הלקחים", הכולל ביקורת נוקבת על צמרת הפיקוד המטשטשת ליקויים ומייפה אותם במקום לחשוף אותם ולתקנם.

http://www.maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/112229.pdf

מי שדואג להתחדשות מדפיי הצבאיים – הוא ידידי פרופ' עזר גת, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, השוקד מזה שנים ארוכות להעשיר את חקר המחשבה הצבאית וההיסטוריה הכללית בחיבוריו המעמיקים. רוב ספריו נדפסו באוקספורד בלשון האנגלית (שבה הוא כותב) ולאחר מכן תורגמו, מלבד ספרו הראשון מדיניות ומלחמה בהגות הצבאית המודרנית (המתמקד בעיקרו בקלאוזביץ) שנכתב מלכתחילה בעברית וראה אור בעריכתי במסגרת סדרת "מרכז כובד" (הוצאת "מערכות", 1984). בינתיים התהפכו היוצרות, ובאופן קבוע אני מוסר לעיונו הביקורתי של עזר גת כל מה שיוצא מתחת ידי; אשריי שזכיתי להתחדד בסכינו החדה כל הימים.

עם שחרורי מצה"ל בראשית שנת 1990 תכננתי לארגן לעצמי חיים שלווים, ולשלֵש את זמני בהתאם לשלושה דברים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים. באותן שנים הרביתי להתבודד במדבר יהודה, להתחקות אחר חייהם של האיסיים, וללמוד את המגילות הגנוזות. בתוך כך התעשרה הספרייה שלי בספרים לרוב: מסעי מדבר יהודה וים-המלח מאת מנשה הראל, מגילות מדבר יהודה בעריכת א"מ הברמן, מגילת הסרכים ומגילת ההודָיות בעריכת י' ליכט, מרד בר-כוכבא בעריכת א' אופנהיימר, ספר ים המלח מאת אלי רז ועוד. במיוחד עקבתי אחר חיבוריו של יגאל ידין על החפירות הארכיאולוגיות ועל התגליות שמצא (יחד עם עמיתיו) במצדה, בסביבות קומראן ובקניוני הנחלים המבתרים את המדבר.

במהלך השוטטויות שלי הרביתי לצלם את נופי הבראשית של חבל ארץ זה – שתמיד נמשכתי אליו, אולי בשל טבעי הנזירי – ובשנת 1995 הצגתי שבעים מתצלומיי בתערוכת יחיד בשם "שפת המדבר". מקצת מהם שילבתי בחוברת מאזניים, שבה השתתפתי כאמן מלווה.

שער מאזניים עם תצלומו של שמואל אבנרי

 

בניסיון לגבש לעצמי דרך להנחיל את יסודות התפילה והעיון בהּ לילדים שהכשרתי לבר-מצווה, רכשתי בין היתר את הספרים: עולת הראיה: סדר-תפילה עם פירושו של הרב קוק, צלותא דאברהם מאת לנדא, הסידור והתפילה מאת ע' שטיינזלץ, סידור אבי חי בעריכת א' שנאן התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם מאת י' בלידשטיין, התפילה היהודית המשך וחידוש בעריכת ג"י כהן, טעמי המקרא כפרשנות מאת זכריה כהן ועוד.

בעקבות התעסקותי האינטנסיבית עם חולים סופניים והתייסרויות בשאלות קיומיות, נוספו לספרייתי מדפים בפסיכולוגיה, בעיקר בתחומי הדיכאון וההתאבדות. בכלל ספריי בנושאים אלה נמנים בעיית ההתאבדות של נ' טורוב, … או לא להיות (אוסף מכתבי התאבדות) של מארק אטקינד, ילדים שאינם רוצים לחיות של י' אור-בך, המאבד עצמו לדעת, היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים של י"ש ליכטנשטיין, ועוד. בתוך כך גם התוודעתי לראשונה אל כתיבתו עשירת הרבדים הפסיכולוגיים של הסופר העלוּם אליהו מידניק – אשר שם נפשו בכפו באודסה, והוא בן 23 שנים בלבד – והכשרתי לדפוס שבעה מסיפוריו שראו אור תחת השם יום קרוש ומקולל (הוצאת עמדה/ביתן, בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט).

יום קרוש ומקולל לאליהו מידניק

בשלהי שנת 2000 חלה תפנית חדה בשגרת חיי, שהובילה גם לשינוי פני הספרייה שלי. היה זה בעקבות הפצרתו של יונתן דובוסרסקי (מנהל בית ביאליק דאז) שאטול על אחריותי את שיקום ארכיון בית ביאליק כחלק מטיפוליי בחולים סופניים… הגדרתו המקאברית במקצת של דובוסרסקי לא הייתה מנותקת כליל מהמציאות, שכן בעקבות שנים ארוכות שבהן לא הופקד איש על הארכיון הדרדר מצבו עד מאוד: תיבות רבות ובהן בליל של חומרים שונים ומשונים טרם נבררו ומוינו, תכולתם של לא מעט תיקים נעלמה, תולעים ומזיקים כרסמו בחלקים ממנו, ויותר מכך – מסמכים רבים לא זוהו נכונה ברמה של מוען ונמען, ובעקבות זאת הוכשלו חוקרים שאימצו את מה שהיה כתוב בטעות על גבי התיקי התעודות. לא נותר לי, אפוא, אלא להיעתר לפנייה, ומאז – כולי לביאליק. (חצי שנה אחריי הגיעה הפסלת איילת ביתן שלונסקי כדי לנהל את בית ביאליק והמתחם כולו, ומאז קידמה את הבית מבחינות רבות, שהמרכזית שבהן – ניצוח על שיפוץ בית ביאליק בשיתוף אדריכלית השימור פרופ' ניצה סמוק.)

כחלק מרכזי מתפקידי אני רואה חובה לעצמי להאיר צדדים בלתי מוכרים של ביאליק, ולחשוף באופן שיטתי מקורות ותעודות חדשים מהארכיון בליווי דברי רקע והסברים. מתוך עשרות פרסומיי בנושא זה בחרתי לאחרונה שלושים ושבעה מאמרים, שיראו אור בקרוב בספר שכותרתו כמה ביאליק יש? – לריבוי פניו של יוצר ומנהיג.

שער כל כתבי ביאליק. מהדורת ברלין 1923

כפועל יוצא מכך, וכדי שלא להיות תלוי במלאכת הכתיבה שלי בספריות ציבוריות – החלטתי להוסיף לספרייתי הפרטית ארונית שכולה ביאליק והסובב אותו. בחנויות לספרים משומשים (ובראשן של איתמר מזיכרון-יעקב ו"הנסיך הקטן" מתל-אביב) קיבצתי לי את רוב ספרי היסוד של ביאליק וחקר ביאליק, עד שכיום כמעט שאיני נאלץ לצאת מביתי לצורך השלמת כתיבתי. מעולם לא הייתי אספן ספרים, וכל ספר שאני רוכש הוא לשימוש. האִסטניסים ודאי יעקמו את חוטמם על גסותי, כשיראו כמה מנומרים דפי הספרים שלי בהערותיי (כולל נאצות עצבניות על מה שנראה לי דבר שטוּת) ובסימונים צבעוניים של טושים זוהרים; אך זו דרכי "הברברית", ויום הכיפורים יכפר על כל עוונותיי…

להעשרה בלתי מתוכננת זכתה ספרייתי הודות לסופרים ולחוקרים הבאים, שהעניקו לי בטובם כפעם בפעם את פרי רוחם בליווי הקדשות מחממות לב; ואבקש להזכיר בראש ובראשונה (בסדר האל"ף בי"ת) את מי שהלכו לעולמם: א"ל אליאב, א' אלירז, מ' גילן, ש' ורסס, ש' ישראלי, ד' לויתן, ש' לוריא, א' מירסקי, צ' מסד ועוד. ועתה אל מי שייבדלו לחיים טובים וארוכים: א' אופנהיימר, ד' אלבוים, א' אפלפלד, י' ארנון, ח' באר, נ' בן-דב, י' בן-משה, ה' ברזל, י' בר-יוסף, י' ברלוביץ, י' ברנדס, מ' גלדמן, י' גרנובסקי, ל' דבי-גורי, א' הירשפלד, א' הולצמן, ח' הרכבי, ש' וידריך, י' ורדי, י' חסדאי, א"ב יהושע, ע' יקיר, א' ירון-עגנון, ע' כהנא-כרמון, א' כשר, צ' לוז, ע' לורד, ב' מר, ש"מ מרדכי, א' משעול, נ' מן,  ר' סומק, א' פורת, מ' פינטו, י' פרידלנדר, ע' צימרמן, ב' ציפר, א"מ קורנגוט, ר' קושלבסקי, מ' רגב, ח"י קליינמן, י' רוזנסון, י' רחמים, י' רותם, י' שמעוני, ש' שמעוני, י' שריר ועוד.

ניפרד בתיאור אחד המדפים האהובים עליי, הכולל את הדוקטורטים של מקורביי בנושאים מגוונים ביותר: על הרב קוק (יוסי אבנרי), על מוסד "עם הארץ" בתקופות החשמונאית והתנאית (אהרן אופנהיימר), על התפתחות המחשבה הצבאית (עזר גת), על פסבדו-הירונימוס לדברי הימים (יוסף הוכבאום), על ראשית דרכם של החסידים והמתנגדים (יעקב חסדאי), על בחירות ברפובליקה הרומית המאוחרת (אלכסנדר יעקובסון), על התגלגלות "פטירת משה רבינו" על-פי שמונים ושש נוסחאות סיפור (רלה קושלבסקי), ודוקטורט אחרון חביב בשם "משאבה פרמטרית כריאקטור כימי" שכתב ידידי המדען דוד פלאט – ושאותו אהיה מסוגל להבין אולי בגלגולי הבא…

אז שאלה לי אליכם לסיום: האם לאחר שמונה דוקטורטים של מקורביי יש מקום שאכביר גם דוקטורט משלי? לי נדמה, שאֵלָי מכוון הכתוב: "זכה – נעשתה מלאכתו בידי אחרים".

פינה בספרייה: ממסכת "ברכות" למעלה ועד "מלחמה ואסטרטגיה" למטה, וביניהם ביאליק ומדבר יהודה. מציצים על הספרים – תנשמת ויעל