ג. ראובן גפני. חנות הספרים "במברגר את וואהרמן": ה"אנטיקוואריאט" הירושלמי הראשון

מאת: ראובן גפני

"עם פטירתו של ר' שמואל וואהרמן ביום י"ד בסיוון תשכ"א פנה הודו, פנה זיוו, פנה הדרו של רחוב החבצלת בירושלים. אך אמרו: כיון שנשארה חנותו ברחוב נמצאת רוחו שרויה כאן […] אחר כך נסגרה החנות. הספרים היקרים הוצאו הימנה בארגזים ונמכרו לארצות הברית, ורחוב החבצלת פנה הודו, פנה זיוו, פנה הדרו".

(נ' בן מנחם, בשערי ספר, ירושלים תשכ"ז, עמ' 231).

בשנת 1920 הגיע לפרנקפורט צעיר יהודי גליצאי בעל זכרון מופלא וחיבה יתירה לספרים. הצעיר, שמואל וואהרמן, התקבל לעבודה כפקיד בבית המסחר לספרים של י' קויפמן, שבו הועסק גם דודו, משה אהרן וואהרמן, שנודע אף הוא בלמדנותו. כך, כמעט כבדרך מקרה, החלה קריירה מסחרית-ספרותית שנמשכה עד שנת 1961 ושהשפיעה על חיי הרוח והספר בירושלים יותר מכל חנות אחרת. ירושלמים ותיקים, המשתאים לנוכח החייאתו ושיקומו של רחוב החצלת (הסולל), עודם מתגעגעים לחנויות הספרים שפעלו בסביבתו שנים ארוכות, כשמעל כולן – מסכימים כולם- בית המסחר "במברגר את וארהמן", שבו יתמקדו דברינו.

קטלוג הספרים הראשון שהוציאו במברגר את וואהרמן בשנת תרצ"ד (1934).

מאוספי ספריית הרמב"ם (בית אריאלה)

המלצתו של ביאליק

ראשיתו של הסיפור, כאמור, בשנת 1920, אולם התפנית הגדולה התחוללה שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, עם כניסתו  של חיים נחמן ביאליק בשערי חנותו של וואהרמן, שבצוותא עם דודו הקים כבר בשנת 1921 חנות עצמאית וניהל אותה מאז ביד רמה. ביאליק, כך מסתבר, ידע שעליו לשוב לארץ אולם לא אבה להיפרד מעל חנותו של וואהרמן, שבה רכש ספרים, ולא פחות מכך חכמה וידע. כך –  כמעט כלאחר יד הציע הסופר הנודע לבעל החנות כי יעלה לירושלים ויפתח בה "אנטיקוואריאט" ראוי לשמו.

וואהרמן, מסתבר, לא התלבט זמן רב מדי, ואולי היו אלו גם המאורעות הפוליטיים בגרמניה שעודדוהו לעלות ארצה כבר כמעט מיד לאחר מכן. בדצמבר באותה השנה ייסד יחד עם ידידו במברגר את חנות הספרים הירושלמית "במברגר את וואהרמן", שהפכה עד מהרה לאגדה ירושלמית מציאותית לחלוטין.

מעונה הראשון של החנות, כפי שניתן לראות על מודעת הפרסומת הנאה שהפיקו השותפים, היה ברחוב המלך ג'ורג', ובחנות נמכרו, על פי אותה המודעה, "ספרים עתיקים ויקרי המציאות, הבראיקה/יודאיקה". לאחר שנים אחדות העבירו השניים את עסקיהם לרח' הסולל, ולחנותם נצטרפו עד מהרה חנויות נוספות, כמו גם מערכת ה"פלסטיין פוסט", שהפכו את הרחוב למזוהה לחלוטין עם המילה הכתובה לגווניה.

חנותם של שני הסוחרים האירופיים לא הייתה הראשונה בירושלים שעסקה בתחום זה, וקדם להם ר' מיכל רבינוביץ וחנותו "דרום", שסיפורה הובא ברשימה קודמת. אלא שההבדל בין "דרום" לבין האנטיקוואריאט היה גדול כמו ההבדל בין שטיבל צפוף וצבעוני לבין בית כנסת מערב-אירופי מסודר ושקט: מה זו רעשנית וצבעונית, זו נקיה ומשרה אווירה של ספרייה מהורהרת. מה זו יכול כל אדם להיכנס אליה ללא חשש, זו מהוגנת, מכובדת, ומכניסה אל קרבה רק את אלו הנראים לבעלים כראויים לכך. הראויים, מסתבר, ידעו לימים להכיר להם טובה על כך, כפי שכתב על עצמו הביבליוגרף הנודע גצל קרסל, עם פרסום הידיעה על סגירתה הסופית של החנות: "לא מעט ביוגראפיות אישיות צרורות בבית מסחר ספרים ירושלמי זה במשך שלושים שנות קיומו […]  והרי סיפורו של אחד, שהיה עובד שעות בהשקיית פרדסים בלילות למען יום חופש, שבו עלה לירושלים ועשה שעות בחדרים האפלים האלה, וחזר עם מטמונים יקרים בידו".

(ג' קרסל, "ירושלים ללא במברגר את ווואהרמן", דבר, 14/3/1963, עמ' 2).

הקטלוג האחרון: מס' 41  משנת 1957.  מוצעים למכירה פריטים מספרייתו של חוקר הפולקלור היהודי ד"ר משה גסטר מלונדון.

מאוספי ספריית הרמב"ם (בית אריאלה)

בין שני עולמות

שני השותפים שניהלו את החנות במשך עשרות שנים היו במידה רבה שני הפכים, שהשלימו זה את זה באופן מרשים. במברגר, מצאצאי הרב יצחק דוב במברגר רבה של וירצוברג, היה יהודי גרמני בכל רמ"ח ושס"ה, בעל בקיאות מפעימה בקורות חכמי ישראל, ששיקע עצמו בעיקר בצד העסקי של מכירת הספרים. שותפו הגליצאי, לעומת זאת, נין ונכד לר' אברהם דוד מבוטשאטש, היה איש שיחה שופע ומרתק, שכאשר לא שהה בחו"ל לצורך רכישת אוספים חדשים העסיק עצמו לא מעט בשיג ושיח של חכמה עם דיירי חנותו. כך יצרו השותפים בחנות "מעין היכל תרבות בירושלים, שקשה למצוא כמותו. כאן לא היית זקוק לתלבושות ערב ואפילו לא לכלי רכב מן המהדרין. לכאן היית נכנס ומוצא גם ספרים וגם אנשים יודעי ספר מכל הסוגים […] על כל אלה "ניצחו" אלו השניים" (שם).

הלקוחות היו מגוונים במיוחד, וכללו – כמו בכל חנות ספרים של ממש- רבנים ומלמדים, חוקרים וחובבי ספר, ובעצם כל מי שממונו, עיתותיו ומחקרו בידו. אלא שבחנותם של במברגר את ווואהרמן היה הדבר מורגש במיוחד, מחמת מיקומה המיוחד של החנות בתפר שבין מרכז העיר החופשי יותר לבין גבולה הדרומי של מאה שערים, ההולכת ומתרחבת כל העת לכיוונו.

קירבה זו למאה שערים התבטאה בכך שבחנות נמצאו מפעם לפעם לא רק עגנון, ברגמן, שלום והרב אסף, אנשי רחביה ודרום העיר, כי אם גם הרב מימון, שכיתת את רגליו מביתו שבכניסה לירושלים, או הרב יוסף גרשון הורוויץ, רבה של ישיבת מאה שערים, שרוחות המזרחי ומאה שערים שימשו בו בערבוביא. כשתיאר לימים העיתונאי לוי יצחק הירושלמי את "בתי המרזח של סבא", כפי שכינו בני המשפחה את חנויות הספרים בירושלים, לא יכול היה שלא לסיים את סקירתו בהדגשת אותה השותפות הייחודית, שדומה שרק בחנויות הספרים הישנים שרדה זמן כה רב: "היחד – של רבנים ופרופסורים, של דתיים וחילוניים, של מסורתיים ואפיקורסים, של אנשים שונים בלבושם, באורחות חייהם ובהשקפותיהם, נראה והומחש כאן, בין הספרים, כל כך טבעי וכל כך יפה".

(ל"י הירושלמי, " בתי המרזח של סבא", מעריב, 30/12/1983, עמ' 21).

מגוון הלקוחות לא כלל את כל דורשי הספרים באשר הם, ואחד הקהלים שהודר מהחנות באופן מכוון ומוקפד היה קהל הילדים אוהבי-הספר, שכפי שזכר הסופר חיים באר, נמשכו אל החנות כבחבלי קסם אולם נדחקו החוצה פעם אחר פעם בידי המוכרים, שלא האמינו כי נוכחותם של אלו תועיל במשהו- לא להם, אף לא לאווירה המיוחדת השוררת בחנות. ואולם משזכו ילדים אלו לבסוף, לאחר תחינות והפצרות, באמונם של הסוחרים, קרה לא אחת שנעשו לאורחים קבועים במקום, שהסוחרים אינם חוששים לגלות להם מעט מרזי המקצוע…

תרומתם של השניים לעולם הספרים העבריים לא התמצתה בעסקי המסחר, והתבטאה באופן מובהק בהרבה ברשימות הספרים הנדירים שהפיקו לעיתים מזומנות, ושבהן פורטו רשימות גדושות מידע על אודות ספרים נושנים שאת רבים מהם כמעט לא ניתן היה עוד למצוא, לעיתים אף לא לדעת על קיומם: אלו מחמת שלא הודפסו במאה השנים האחרונות ונעלמו ממדף הספרים באופן טבעי, ואלו מחמת שמלחמת העולם השנייה השמידה אף אותם, עם שאר אוצרותיה העשירים כל כך של היהודית האירופית. בסך הכל הופקו ארבעים ואחת רשימות ספרים בחנות הספרים, והעדות הטובה ביותר לאמינותן ועומק המידע המצויה בהן, הינה שגם כיום ניתן לראותן בידיהם של ביבליוגרפים חרוצים במיוחד או במרתפי הספריה הלאומית בירושלים, לצד קטלוגים חדשים, משוכללים ומהירים פי כמה.

גלויה המצורפת לכל רשימת ספרים לצורך הזמנה בדואר חוזר.

סגירה וסערה

חנות הספרים פעלה ברציפות משנת 1933 ועד 1961. זמן קצר לאחר קום המדינה נפטר במברגר, ובשנת 1961 נפטר גם שותפו הותיק, שמואל וואהרמן, והייתה זו אך שאלה של זמן עד סגירת החנות הוותיקה. אלא שבניגוד לנעילת שעריהן של חנויות בכל מקום וזמן, המתבצעת בלא לעורר הדים כלשהם, הרי שסגירת המוסד הירושלמי האהוב הייתה קשה בהרבה לעיכול, ואין להתפלא על כך שעוררה סערה של ממש בנוף המחקר והתרבות ארץ ישראלי. התחושות הנוגות עם סגירת החנות התחדדו עוד יותר משנודע שאוצר הספרים יקר הערך, שהמתין כשנתיים לאחר סגירת החנות, נמכר לבסוף לאוניברסיטת קליפורניה ועתיד היה לעזוב את הארץ לצמיתות. וכך, ארבעים שנה לפני ספרו האחרון של חיים באר, "לפני המקום", העוסק בסוגיה זו בדיוק, עוררה שליחתם של הספרים לגולה ויכוח נוקב מעל דפי "דבר", העיתון המוכר ביותר במדינה.

ראשון הכותבים היה הביבליוגרף והסופר גצל קרסל, שתקף קשות את ההחלטה ואת יוזמיה, כשהוא מציין כי "ירושלים ללא במברגר את ווואהרמן" הוא אסון, ללא כל הגזמה, לרבים במדינתנו". עיקר קצפו יצא על העובדה שהספרים יועדו בקליפורניה ל"קומץ קטן ביותר של חוקרים וסטודנטים", ועל שלא נמצא המוסד הישראלי המתאים שיקלוט את הספרים וירכשם. על התקפתו של קרסל ענו בגיליונות הבאים שני קוראים: האחד שושבינה של העסקה, ד"ר אברהם באנד, שטען בין השאר כי הספרים הועברו לחו"ל רק משנעשה מאמץ לוודא שכל אחד מהם מצוי לפחות בעותק אחד בספריות הארץ, והשני היה שלמה שונמי, ביבליוגרף ובעל הספר "מפתח המפתחות", שטען כי מחירו הגבוה של האוסף – כרבע מיליון ל"י ! – היה גבוה מכפי יכולתם של המוסדות הישראליים.

בין כך ובין כך, דומה שעצם קיומו של הויכוח מעיד כאלף עדים על חשיבות החנות בנוף הירושלמי, ועל הכבוד וההערכה שרחשו לה טובי החוקרים ואנשי הספר באותן השנים.

"כל קרן רחוב מלאה ספרים"

בשולי הדברים, סקירה על חנות ספרים ברח' הסולל דומה שלא תהיה שלמה בלא אזכור חנות הספרים "העתיד" (סלינגרה), שפעלה ברחוב הסולל 2 ונפתחה לציבור אף היא בשנות השלושים. חנות זו לא זכתה אמנם מעולם למעמד שלו זכתה שכנתה הבכירה, ודומה שאף לא שאפה אליו. למרות זאת נתקבעה אף היא בתודעת אוהבי הספר המקומיים, בזכות חידושים אחדים שהכניסה בנוף ממכר הספרים המקומי.

החידוש הראשון – שהותקף בפי רבים – היה הצבתם של ארגזי ספרים זולים על הרחוב ומכירתם בפרוטות  לעוברים ולשבים, במה שנראה לרבים כזלזול במעמדו של הספר באשר הוא. רבים מאותם ספרים, זוכר דב גנחובסקי, הובאו מגרמניה על ידי עולי שנות השלושים, שעליהם כתב עגנון ב"שירה":

"מיום שהגיעו הנאצים לשלטון נעשתה ירושלים מטרופולין לספרים גרמניים […] עולי גרמניא יורדים ירידה אחר ירידה, יוצאים בכל שנה מדירה קטנה לדירה קטנה הימנה, מי שהביא ארונות ספרים אינו מוצא להם מקום בדירתו הקטנה, קורא לזבנים ומוכר להם שק ספרים בשילינג […] עכשיו כל קרן רחוב שבירושלים מלאה ספרים יקרים, וקרוב הדבר להיות, שאם יבקשו כל ספר יקר גרמני לא ימצאוהו בגרמניא אלא בירושלים ימצאוהו"…

(ש"ע עגנון, שירה, ירושלים 1979, עמ' 138).

חידוש נוסף שהנהיגו קברניטי "העתיד" הייתה הפקת כתב עת ייחודי וקצר-ימים לחובבי ספר בשם "ספרוים", המעיד על יצירתיות לשונית כמו גם על מידת בקיאותם בתנ"ך של הסוחרים, ששמות ערי אשור שאליהם הוגלו שבטי ישראל היו –כך מסתבר- שגורים על פיהם…

[נדפס לראשונה בעיתון "מקור ראשון"]

קטלוג  חנות "העתיד"

מאוספי ספריית הרמב"ם (בית אריאלה)