פתיחה
אחד ומיוחד מבין מוכרי הספרים במאה הקודמת היה ר' ליפא שוויגר, מומחה בכתבי יד עבריים ובספרים עתיקים שמעטים כמוהם בדורות האחרונים.
כשנפטר בשנת תשכ"א ספד עליו ד"ר ישראל מהלמן:
לא כמוכרי ספרים אחרים נהג במסחר ספרים: לא הסתפק בקניית ספריות, ביניהן גדולות וחשובות ערך, בארצות אירופה ובראש וראשונה באיטליה, אלא היה נודד אל המקור הראשון, אל יישובים יהודיים נידחים ומרוחקים בארצות המזרח. לעתים היתה הנסיעה כרוכה בסכנת חיים ממש. אבל ר' ליפא שואגר לא חס על עמלו והיה בז לסכנות, ובלבד שיגלה אוצרות ספרים וכתבי־יד עתיקים.
מסעותיו בתימן, בצפון אפריקה ובטורקיה היו מלווים הצלחה רבה, והוא זכה ליבול ספרים רב, שממנו נהנו מבחר הספריות המפורסמות בעולם ומיטב אספנים פרטיים, כגון ד. ששון וא. אדלר בלונדון, וזלמן שוקן ואחרים בירושלים. בעירנות היה עוקב אחרי המסלולים שבהם נדדו גולי ספרד ופורטוגל באירופה ובאפריקה כדי להתחקות על שרידי הספרים שהביאו הגולים בחשאי ומתוך חרוף נפש למקומות יישובם החדש. כיון שהיתה לו ידיעה מופלאה בספרים עתיקים ובכתבי יד, זכה להישגים גדולים וגילה הרבה ספרים עתיקים, לא ידועים או נדירים ביותר, כגון: ההגדה של פסח שנדפסה בספרד לפני הגרוש, ההגדה הראשונה הידועה בדפוס (אוסף שוקן בבית הספרים הלאומי, צילום ממנה צרף א. יערי אל ספרו הביבליוגרפי החשוב על ההגדה) ; המחזור העתיק והבלתי נודע המכיל פיוטים שונים שעין החוקרים לא שזפתם ; נביאים ראשונים עם פרוש רד"ק ורלב"ג, שנדפס בלאירה שבפורטוגל, ועוד. בין כתבי היד שגילה ותווך במכירה, תופס מקום ראשון במעלה כתב יד של "משנה תורה" כתוב בעצם ידו של הרמב"ם. [מאת העורך]
* * *
" חכם אליעזר – בתימן "
רשמים מביקוריו של מו"ס ר' ליפא שוויגר (1882-1961) בתימן
מאת נילי בן ארי
במאמר שפרסמתי ב'מקור ראשון' (כח אייר תשס"ט) סיפרתי על סבי ר' ליפא ז"ל שבחיפושיו אחר כתבי יד, ביקר פעמים אחדות בתימן.
ביקורו של יהודי מעיירה בגליציה, דובר יידיש, לבוש קפוטה וקפלוש, הפעילה תמיד את דמיוני, ומפעם לפעם ראיינתי כמה מחכמי תימן שידעתי על קשריהם עם סבא.
הפעם בחרתי להצמיד שני ראיונות בע"פ, וכמה עדויות בכתב על מעורבותו של סבא בחייהם של יהודי תימן.
הראשון, פרופ' יהודה רצהבי (2009-1916), ידיד טוב של סבא, ששמר איתו כל השנים על קשר, והיה מודיע לסבא על כת"י שניתן לרכוש אצל יהודי תימן, סבא סייע לו כשנתן לו לעיין בכתבי יד העוסקים בשירת ימה"ב, לפני שמכרם.
ב-1922 הייתה נסיעתו של סבא לתימן בחזקת סכנה מהשבטים המקומיים ומתנאי המדבר. אולם הרצון למצוא כתי"י חדשים הוא שהניע אותו. הוא לא דיבר ערבית, ובכל זאת התיידד עם יְהוּדֶיהָ, התפלל איתם וסעד עמהם. השמועה עליו הגיעה גם לאימאם שהזמינו אליו, והתרשם מדבקותו של סבא בדת. הביקור אצל האימאם נחשב להצלחה גדולה. סבא הזדעזע מהעוני של יהודי תימן. היו ביניהם מעט עשירים מבוססים בעלי אומנויות מכניסות והרבה בעלי עבודות מפרכות שהתקשו למצוא את פרנסתם. יהודי תימן האמינו שהעוני כמו העושר הם גזרת שמיים, ולכן לא הקימו מוסדות צדקה. סבא היה חדור תודעה שגם העני צריך לחיות חיים של כבוד.
בחורף התארח סבא אצל משפחת צוברי. הוא הלך לבית המרחץ מצויד בתחתוני חורף ארוכים וחמים שסבתא הכינה בעבורו. פְּרִיט לבוש זה לא היה מוכר בתימן. בדרכו ליציאה מבית המרחץ, הבחין ביהודי רועד מקור, הזמינו לאכסניה שלו ונתן לו זוג תחתונים. ביום א' בבוקר הציץ סבא מחלונו, וראה תור ארוך של יהודים; במשך השבת נפוצה השמועה כי "חכם אליעזר" (כינויו בפי יהודי תימן) מחלק תחתונים… סבא ביקש מבעל הבית למסור לעומדים בתור שהוא מבטיח לדאוג לכולם. התור התפזר. סבא יצא עם המארח אל רבני העדה, והִציע להם להכריז על מגבית להלבשה. הרבנים אספו כסף, סבא קנה גלילי בד ודאג שיתפרו מהם בגדים ויחלקו לנצרכים.
* * *
לפני עשרים שנה בקירוב, קראתי באקראי בעיתון על ספר חדש, היהודים והמלך בתימן מאת הרב שלום גמליאל (2001-1907), בן רבי סעדיה, רב הקהילה. הוא הביא עמו מתימן מאגר תיעודי רב, והוציאו לאור במכון שהקים 'מכון שלום'. ראיינתי את הרב גמליאל בביתו הציורי בנחלת צדוק שבירושלים; בית יפיפה שבחצרו גינה גדושת פרחים ועצי פרי, בריכה עם דגי זהב, דירה מרווחת ונאה. הרב קיבל אותנו בברכה. הוא יהודי בן שמונים ושתיים, לבן שיער וזקן, בעל הדרת פנים, עיניים פקחיות, מבט צלול ולשון שנונה. מן הרגע שהתיישבנו בחדרו, קלחו מפיו הסיפורים.
הסיפור הראשון עסק בפגישתו עם סבי ז"ל, לפני למעלה משישים שנה. סבי כונה בפיו: הצדיק רבי אליעזר. סבא הגיע לצנעא בירת תימן כדי לחפש כתבי יד. רבי שלום גמליאל היה נער צעיר, נכדו של רבי סעדיה גמליאל, רבה הראשי של הקהילה. כבר אז היה רבי שלום בן חסות, יועץ ועוזר האימאם לענייני יהודים. וסבי נזקק לתיווכו כדי לקבל מן האימאם רשות לסייר בכפרי היהודים ולתור אחר כתבי יד. לכבוד בואו, כינס הרב סעדיה את כל רבני הקהילה ונכבדיה, והכין להם כירה בביתו. מן המרתף הוצאו חביות יין אדום מתוק. סבא שאל את הרב סעדיה: "מה גילו של היין?" ונענה: "ח"י שנים". לבקשתו הוצא מן המרתף יין מר בן אותו גיל. סבא הוסיף וביקש שני כלים גדולים מנחושת מגולוונת; לאחד מזג מן היין המתוק, ולאחר – מן המר. לכבוד מסיבת קבלת הפנים, שחט הרב גמליאל עגל. סבא שאל: "אולי שמרתם את ריאתו של העגל?" (אמו של הרב גמליאל שמרה את הריאה כדי להוכיח לסבא שהבשר "חלק"). הרב סעדיה הביא מן המטבח את הריאה, וניפח אותה. הריאה התמלאה אויר כבלון. סבא ז"ל הבהיר מיד שלא חשד בכשרותו של הבשר. הוא לקח את הריאה בידיו וטבל אותה ביין המתוק. הריאה התכווצה (כאן הדגים הרב גמליאל בידיו את הצטמקותה של הריאה). אח"כ שלף סבא את הריאה מן היין המתוק, וטבל אותה ביין המר. הריאה שבה לתחייה, והתמלאה אויר כפרח. סבא סיכם את הניסוי באומרו: "ריאת האדם כריאת העגל. מאכלים מתוקים – מזיקים לגוף. מאכלים מרים – עדיפים", והתעניין בתהליך הפקתם של שני היינות. הרב גמליאל הסביר שהיין המתוק הופק מענבים קלופים, ללא חרצנים וללא גבעולים. ואילו היין המר – הופק מהאשכול כולו. סבא אמר:"הקב"ה רצה שנשתמש ליין בכל חלקי הגפן", והראה לחוגגים שגם הרמב"ם בספריו ממליץ שלא לאכול מאכלים מתוקים.[1]
* * *
לאחרונה, ביקרתי במכון בן צבי אצל הדוקטורנט מנשה ענזי, הכותב על מנהגי יהודי תימן, והוא הפנה אותי למקורות כתובים המעידים על הרושם שעשה ביקורו של סבא בתימן.
סבא אהרון אליעזר ליפא שוואגר הגיע לתימן בפעם הראשונה ב-1927 או בסוף 1926 בחיפושיו אחר כתבי יד, בעיקר של הרמב"ם. סבא הגיע תחילה אל חצי האי עדן שהשתייך לאימפריה הבריטית. שם ישבה קהילה מבוססת של אלפי יהודים שרובם עסקו במסחר. הנתינות הבריטית והיותה של עדן עיר נמל, פתחה בפני יהודים אלו את שערי העולם. התערבותם של השלטונות הבריטיים בענייניה הפנימיים של הקהילה הייתה מזערית, ולבית הדין של יהודי עדן ולאב"ד שעמד בראשו, היו סמכויות נרחבות. בראשית דרכו של סבא בתימן, הגיעו אליו שמועות על השבטים הבדואיים הפראיים השולטים במדבריות ועל חוקרים אירופים שרצחו המקומיים. הוא העדיף להישאר בעדן, ולשלם לאנשי המקום שייכנסו בעבורו פנימה לתימן, וירכשו כתבי יד. הניסיון נכשל, וסבא אזר אומץ ונכנס בעצמו לחצי האי.
עדות על חודשי שהותו של סבא בעדן מצאתי בספרו של שלום מדינה "מסעות רבי משה מדינה ובניו" תשנ"ה 1994. הספר עוסק במסעות רבי משה מדינה ובניו בא"י, במצרים, בתימן ובמושבות היהודים בעדן ובאתיופיה, בשנים תרס"ו-תרצ"ד
ר' אליעזר ליפא שוואגר
בשנת תרפ"ז (1926) עבדתי בבית דפוס. בבית הסמוך התגורר ר' אליעזר, בדירה בקומה השנייה. אבי הכיר אותו באקראי, בלוותו אותי כמדי בוקר וערב לבית הדפוס וממנו. מאז ביקרנוהו בביתו בקביעות. אני הרביתי לעיין בספריו העבריים בספרייתו הקטנה שהיו בה: אנציקלופדיה בעברית, שחיבר בן יהודה, חכם מגרמניה, ספר פתגמים לשטיינברג וכן ספרי מחקר על תימן בגרמנית וגם אבן ספיר בשני חלקים, ועוד. חכם אליעזר ביקש ממני, שבכל בוקר בבואי לעבודה, אביא לו חלב עזים שבעל העזים חלב בנוכחותי לתוך הכלי שלו, להרתיחו אצלנו ולהביאו אליו בשבע בבוקר בדיוק. ואני מלאתי את בקשתו. בתמורה על דייקנותי, הוא שילם לי מייד מחיר החלב, ואף העניק לי במתנה מדי יום, קופסת אננס קטנה, תוצרת אנגליה. פעם בנוכחותי סיפר לאבי, שהוא שלח לתימן את ס"נ, בנו של רב ידוע, כדי לקנות בשבילו ספרים עתיקים לפי רשימה שנתן בידו ושנמסרה לו בנוכחות בי"ד עדן, שעשו בינו ובין ס"נ הסכם כתוב וחתום. היהודי קיבל סכום כסף הגון ונכנס לתימן. חיפש בגניזות ואסף שרידי ספרים, חי בתענוגים כארבעה חודשים וחזר ומסר לר' אליעזר את עלי הגניזה שאסף מבתי הכנסיות שבכפרים. ר' אליעזר הרגיש בהונאה ותבע את ס"נ לדין בבי"ד עדן, שחייבו את ס"נ להחזיר שני שלישים מהסכום שקיבל. בשאר הכסף נסע לא"י.
* * *
כאמור, על פי עדותו של שלום מדינה, שכנע אביו את סבי לאזור אומץ ולהיכנס לפנים המדינה. מפגישותיי עם הרב שלום גמליאל ז"ל, ידוע לי שסבי נפגש עם האימאם וקיבל את רשותו לתור את תימן, להגיע לקהילות קטנות כדי לחפש אחר כתבי יד.
סבא ביקר בתימן כנראה שלוש פעמים, בכל פעם שהה בה כמה חודשים. לאחד ממסעותיו צרף את גיסו אהרון רטר. ישראל ישעיהו, יו"ר הכנסת השביעית והשמינית, תיאר את פגישתו הראשונה עם סבא, בצנעא.
"בהיותי בן שבע עשרה שנה הגיעו לתימן שני בחורים אשכנזים, וינאים, אשר באו לחפש ולקנות כתבי יד עתיקים. מתהלכים להם ברחובות היהודים בצנעא שני בחורים לבנים, אדמדמים, פראנז'ים, בלבוש אירופי, ואחריהם כל ילדי השכונה, ולא רק ילדים אלא גם מבוגרים, והנשים מציצות מן החלונות לראות פלא זה של הבריאה, כאילו הופיעו כאן פתאום שני יצורים מן הירח. עצם המושג 'אשכנזי' היה לנו פליאה, שכן המושג 'ספרדי' היה טבוע בתודעתנו, בוודאי בגלל הרמב"ם, שידענו שהוא ספרדי, ובזכות שירת ספרד. אבל 'אשכנזים', איך נבראו והיכן נבראו? והנה הם ממש בתוכנו וכולנו מַקיפים אותם, נפעמים, תוהים ומתפעלים.
ופשטה שמועה שכל מי שיכול ורוצה לצאת לכפרים כדי לחפש שם כתבי יד ולהביא להם, יקבל את שכרו ביד נדיבה. יצאתי גם אני לחפש ספרים ולהביאם אליהם. הם היו קונים מכל הבא ליד, כדי לעודד את החיפושים, ובאמת הגיעו אליהם ערֵמות של כתבי יד ודברי דפוס עתיקים, והם נטלו עמהם מתימן דברים יקרים מאוד."
(לקוח מהאתר לזכר ישראל ישעיהו)
* * *
ביקורו השני של סבא בתימן, כנראה, חל בין סיון תרפ"ט למרחשון תר"ץ (1929-1928).
קטע אחר על מעורבותו של סבא בחיי יהודי צנעא מצאתי בספרו של הסופר חיים צדוק "באהלי תימן (תש"מ 1980):
קונה הספרים העתיקים
…לעירנו הגיע יהודי בעל גוף ועב-זקן בגיל ששים לערך, אשר דיבר עברית בהברה אשכנזית. שפת עבר זו בהברה אשכנזית הייתה קשה לנו להבנה, אעפי"כ זו הייתה הדרך היחידה לקשר ושיחה עם האיש.
לדברי רבני העיר שאירחו אותו, ואף ניהלו עמו שיחות בדיני תורה מנהגים וכו', היה האיש תלמיד חכם ונמנה עם קהל החרדים שבארץ הקודש. בסובבו בערים ובכפרים השונים ברחבי תימן, התעניין בעיקר בכתבי יד עתיקים ובמידה מסוימת גם בכלים מלאכת מחשבת.
בצנעא העיר שהה תקופה ממושכת. בעוברו ברחובות קריה, היינו מתקהלים סביבו ומקיפים אותו, ונהנים מהיצור המיוחד השמן והבריא שהיה לבוש פרנז'י, ובעיקר שהוא יהודי. חזותו שופעת הבריאות, עורו הלבן וזקנו האדמדם, וכן לבושו המהודר והנקי, מילאו אותנו גאווה מצד אחד, על כי לא אלמן ישראל, וכי מלבדנו אנו הנתונים בגלות משפילה, ישנם יהודים בני חורין החיים בארץ ישראל. מאידך גיסא, אם כאלה הם היהודים הדרים בארץ ישראל, הרי כדאי המאמץ להגיע אליה, על מנת לזכות בחיי רווחה וזקיפות קומה… דמותו של האורח, הילוכו הזקוף והגאה, השפיעה על החלטתנו הנחושה להגיע לארץ ישראל ויעבור עלינו מה.
" ואתם יודעים כי בארבע פינות נכנס בלבבם להחזיר התורה ליושנה, שבח לה'"
לקוח מתשובתו של רב האי גאון
[1]. הרב שלום גמליאל קיבל בזמנו רשימה זו וענה במכתב .
לכבוד
הגב' נילי בן ארי מב"ת
קיבוץ טירת צבי
ג.נ.,
קבלתי את החוברת הנושאת תאריך תשרי התש"ן גליון 1 ועיינתי במה שכתבת. חן חן, יש לציין שזכרונך הוא מהטובים ביותר… נכון שהוא שנתן הוראה לשמש שלנו להביא את היינות השונים מבית היין שלנו למסיבה שערכנו לכבוד הסבא שלך רבי אליעזר שוואגר זצ"ל במעמד הרבנים שהיו באותו הדור שהזכרת בחוברת.
יש לציין שבתימן לא השתמשו בסוכר ליינות מעולם, כי אם מסירים את האשכולות ויצא היין מתוק טבעי. והלא מתוק עושים אותו עם האשכולות שלו, וכאן היא התועלת הטבעית, דבר זה היה ידוע ליהודים בתימן, אלא שסבך המחיש את העניין בחכמתו הלכה למעשה. הוא היה ידען גדול ותלמיד חכם ונעים הליכות, עליו הכתוב אומר: "חכמת אדם תאיר פניו" אשרך שזה סבך, "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם", וזאת תעודה מני רבות על הראשונים וחכמתם.
בכבוד רב
הרב שלום ב"ר ס. גמליאל
Safranim's Blog 