ב. המלאכים בשמיים ותיאורם על הארץ

מחזור. אמשטרדם ת"ל (1670)

"המלאכים בשמיים ותיאורם על הארץ"

הרצאה בטקס פתיחת תערוכת "מלאכי עליון: מלאכים בספרים עבריים". ספריית אונ' בר אילן. כט טבת תשע"א (5.1.11)

פרופ' מאיר בר-אילן

המלאכים נוכחים בחיי אדם מאז גירושו מגן עדן ועד לתפקידם היום-יומי ללוות כל אחד לכל מקום. המלאכים מוזכרים בתנ"ך לא-מעט, והעיסוק בהם כרוך בשאלות תיאולוגיות, ספרותיות, היסטוריות ואחרות. התערוכה של מלאכים המובאים בשערי-ספרים היא הזדמנות נאותה לבחון את הפן הגרפי של תיאור המלאכים, וכזאת ייעשה להלן.

האמנים תיארו דרך- כלל את הסצנות המקראיות בהם למלאכים היה מקום מיוחד, כגון בחלום יעקב, או בעקדת יצחק. חלק ממאיירי הספרים ראו במלאכים דמות ראויה לעטר את ספריהם אך הם לא היו מעוניינים שהמלאכים יתפסו מקום מרכזי, ועל כן הוסיפו לפתחי שעריהם מלאכים, המופיעים דרך כלל בזוגות, בין בשל הצורך ליצור סימטריה בין שני חלקי עמוד השער, ובין מפני הרצון להידמות לכרובים השומרים על גן העדן ועל ארון הברית.  מלאכים אלו הוספו לשערי הספרים העבריים בעקבות מנהגם של מדפיסי ספרים נוצריים לעשות כן, ולעתים תמונת המלאך בספר היהודי אינה אלא העתקה מספר נוצרי.

מלאכים רבים עשויים בצורה של ילדים קטנים, ואפילו תינוקות, ולהם כנפיים, בהתאם למסורת התלמודית (חגיגה יג ע"ב): 'מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא'. ואולם, מלאכים אחרים מופיעים בעמודי-שער של ספרים, מלאכים התוקעים בקרנות, וראוי להעיר מעט על המקור הספרותי של מראה מלאכי זה. במסורת הרבנית אלהים הוא התוקע בשופר, אך המעיין בכך יגלה כי קיימות מסורות רבות המתארות את המלאכים כתוקעים בשופר. בספרי במדבר (בהעלותך עז, מהד' הורוביץ עמ' 72), כתוב כך:

…ואין שופר אלא של חירות, שנאמ' "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כז,יג), אבל איני יודע מי תוקעו? תלמוד לומר: 'וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט,יד)' וכו'.

לאמור, הדרשן הכיר מסורת שונה לפיה אין ה' תוקע בשופר, מסורת הנדחית על ידו. ואכן כבר בספר חנוך הסלאבי, הוא חנוך ב' ז,יג מתוארים המלאכים כתוקעים בשופר, וכן הדבר בצוואת אברהם, נוסח א', פרק יב-יג. הנוצרים אימצו מסורת זו בהתאם לכתוב בחזון יוחנן (ח,א ואילך): 'ותהי דממה בשמים כחצי שעה. וארא שבעה שופרות נתונים לשבעת המלאכים העמדים לפני ה", ומסורת זו השפיעה לא-מעט על העיצוב האמנותי של המלאכים הנוצרים.

מעשה רקח. ונציה תק"ב (1742)

הנביא ישעיהו מתאר את הקורה במרום במלים (ישעיהו ו,ג): 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו', פסוק מרכזי בתפילת הקדושה. חז"ל פירשו קריאה זו כשירה, בהסתמכם על פסוק אחר (חולין צא ע"ב): 'ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר (איוב לח,ז): "ברן יחד כוכבי בקר, והדר: ויריעו כל בני אלהים!"'. כדרכה של שירה במקדש שהיתה מלווה בכלי-נגינה, אף השירה של מלאכים במרום מלווה בכלי-נגינה, ובידינו כמה מסורות על מלאכים המנגנים בכלי-נגינה שונים, מלבד התקיעה בשופר (או בקרן). כך, למשל, בספר היכלות רבתי (פ' שפר, סינופסיס לספרות ההיכלות,  161) כתוב כך: 'מקול ניגון כינורות חיותיו, מקול רינה תופי אופניו, ומקול זמירות צלצלי כרוביו', הרי שהמלאכים יודעים לא רק לתקוע בשופר כי אם גן לנגן בכינור (הוא הנֵבל בימינו), לתופף בתופים ולהשמיע קול בצלצלים – ממש תזמורת שמימית. במקום אחר בהיכלות רבתי כתוב ( 175): 'חיות הקודש יוצאות יוצאות מתחת כסא הכבוד בפיהם מלא רנה, בכנפיהם מלא גילה, ידיהם מנגנות ורגליהם מרקדות, ועוקפות וסובבות את מלכם' וכו'. לאמור, המלאכים במרום לא רק שרים ומנגנים אלא אף מרקדים, הכל כדי להודות להלל ולשמח את הקב"ה.

המלאכים מתוארים במקרא כאוחזי-חרב, וכמה מאיירים ציירו זאת באופן משכנע למדי. מלאך נושא חרב נראה לאתונו של בלעם (במדבר כב,כג): 'ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו', וכו'. כיוצא בו, יהושע ראה את המלאך, שר צבא ה', 'וחרבו שלופה בידו' (יהושע ה,יג). כך גם לאחר המִפקד של דוד בא נגף על ישראל ולאחר שנענש ישראל ודוד הודה בחטאו, כתוב כך (דה"א כא,כז):  'ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה'. הדרשנים סברו שלמלאך המוות יש חרב בידו (עבודה זרה כ ע"ב), ולדעת אחד הדרשנים (דברים רבה יא,י) נשלח המלאך סמאל על ידי הקב"ה להביא את נשמתו של משה, ובתפקיד זה הוא שלף את חרבו והתכוון למלא שליחותו האלוהית. לפי ספר היכלות רבתי המלאך קצפיאל שומר על פתח היכל שישי במרום, וחרבו שלופה בידו. תמונתו של מלאך אוחז חרב מופיעה בהגדה של פראג רפ"ז (1527), ההגדה הראשונה שנדפסה עם איורים. המעניין בתמונה זו הוא שהמלאך נראה אוחז את חרבו בידו השמאלית, וייתכן שהיד 'התהפכה' בתהליך הייצור של הגלופות וההדפסה.

הגדה של פסח. פראג רפ"ז (1527)

במסורת היהודית יש לא-מעט תיאורים של מלאכים הכותבים במרום ומנהלים את הארכיון השמימי. ראש וראשון לתיאורים אלו הם דברי הנביא יחזקאל אשר ראה (ט,ב) איש 'לבש בדים וקסת הספר במתניו'. כלומר, המלאך היה סופר אשר בכל עת היה נכון למלא את פקודת אלוהיו לכתוב. בספר חנוך א' (שרובו התגלה בקומראן) מתואר חנוך כסופר שמימי  (יב,ג-ד; יג,ה; טו,א; ועוד), ואילו בחנוך ב' (חנוך הסלבי, ח,ה) הסופר האלוהי הוא המלאך אוריאל אשר הכתיב לחנוך את הקורה בעולמות העליונים. לדעת האמוראים המלאך גבריאל כותב על פי הוראה מאלוהיו (שבת נה ע"א), ואילו בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (בראשית ה,כד) מסופר כי חנוך עלה לשמים, ושמו שונה ל'מטטרון ספרא רבא'. לדעתו של דרשן אחר (דברים רבה יא,י) הסופר של בני מרום הוא המלאך זגזגאל. במסורת היהודית או הנוצרית לא מצאתי תמונה של מלאך הכותב במרום אך ידועה לי תמונה במסורת האסלאם, תמונה בה רואים שני מלאכים הכותבים יחדיו.

הואיל והמלאכים שרים ומנגנים במרום, כדרך שעושים משרתי ה' בבית מקדש של מטה, אין פלא שהמלאכים מתוארים כמי שמקריבים קרבן בבית המקדש של מעלה. זהו שאומר הדרשן (חגיגה יב ע"ב): 'זבול – שבו ירושלים ובית המקדש, ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן'.

בסיכומו של דבר חובה להעיר כי הדברים המובאים כאן אינם אלא פתחי-דברים, והרוצה לבחון את כל מעשי המלאכים במרום שׂוּמה עליו לבחון מקורות נוספים, ולהעמיק חקר בעולמם של המלאכים. עולם זה השפיע על ההלכה, חדר לסידורים, ומצודתו פרוסה על עניינים הרבה.

לקריאה נוספת:

בר-אילן, מאיר, 'כסא ה': מה שמתחתיו, מה שכנגדו ומה שאצלו',  דעת,  טו  (תשמ"ה), עמ' 35-21.

בר-אילן, מאיר, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז.

בר-אילן, מאיר, 'גורלו של ישוע שר הפנים במחקר המדעי (?)', סיני, קא (תשמ"ח), עמ' קעד-קפא.

בר-אילן, מאיר, 'שמות של מלאכים', א' דמסקי, י' רייף וי' תבורי (עורכים), ואלה שמות: מחקרים באוצר השמות היהודיים, רמת-גן תשנ"ז, עמ' לג-מח.

מרגליות, ראובן, מלאכי עליון, מהדורה שניה, ירושלים תשכ"ד.