רביד, יובל
סטודנט לתואר שני, החוג להסטוריה של עם ישראל
אוניברסיטת תל אביב
רב – מקובל – קומוניסט: דרכו של הרי"ל אשלג
תוכן העניינים
מבוא
פרק א: הרי"ל אשלג – חייו ופעלו
פרק ב': יהדות וקומוניזם: הידורו בכפיפה אחת?
פרק ג': הרי"ל אשלג ושיטת הקומוניזם האלטרואיסטי
סיכום
רשימת מקורות
בס"ד
מבוא
הרב יהודה לייב הלוי אשלג[1] היה בוודאי אחד מאנשי המפתח שתרמו להתפשטות לימוד חכמת הקבלה אל מעבר לשכבות אליטיסטיות בדורות האחרונים. הרב אשלג קיבל על עצמו מפעל של דורות, ששאף לשנות את חייו של עם ישראל מבפנים. בימיו החלה לפוץ חכמת הקבלה והיא הפכה להיות נחלת הכלל. קיימים כיום מספר לא מבוטל של מרכזי לימוד לחכמת הקבלה המציגים עצמם כממשיכי דרכו של הרב אשלג[2].
ברצוני לציין כי עדיין חסרים אנו ביוגרפיה מחקרית של הרב אשלג. מקורות הביוגרפיה היחידים העומדים לרשות החוקר נמצאים בעיקר בספרו של הרב אברהם מרדכי גוטליב ובספריו של הרב מיכאל לייטמן, או שיש ללקטם בפתיחות של ספריו או בפירושיו.
בהקדמת ספרו "תלמוד עשר הספירות", מסביר הרב אשלג מדוע הפיץ את סתרי חכמת הקבלה ברבים בכך ש"מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת הברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במידה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס וחלילה מישראל"[3].
את אחד ממאמריו פתח הרב אשלג במשל המגלה לנו יותר מטפח על אשר הניע אותו לפרש את כתבי האר"י ואת ספר הזוהר: "משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום יישוב בכל טוב, ואז נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה? התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר – אולי ישמעו חבריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו גם כן ליישוב ההוא המלא מכל טוב"[4].
בעבודה זו מבקש אני לבחון את משנתו החברתית של הרב אשלג לאור השיטה המארקסיסטית. בפרק הראשון של העבודה אציג את סיפור חייו של הרב אשלג וכן את תיאור פגישותיו עם ראשי הציבור החילוני בארץ-ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל בראשיתה. הפרק השני יציג מקורות רבניים מוקדמים ומאוחרים עליהם יכול היה הרב אשלג להסתמך כבעלי סמכות רבנית התומכים בדעותיו החברתיות. הפרק השלישי בעבודה זו יעסוק בגישתו של הרב אשלג אל קארל מארקס ואל משנתו, ויערוך הבחנה בין גישתו החברתית של הרב אשלג לשיטה הקומוניסטית, כפי שזו באה לידי ביטוי בדורו, בברית המועצות.
הרב אשלג עצמו ביכר בכתביו החברתיים לחסוך בשימוש במינוחים הלקוחים מעולם הקבלה, ולכן בשל קוצר היריעה, אעדיף אף אני שלא להשתמש במינוחים הלקוחים מעולם זה. בשל מקוריות וחשיבות דבריו של הרב אשלג, אציג במסגרת חיבור זה ציטוטים נבחרים מכתביו.
פרק א': הרי"ל אשלג – חייו ופעלו
קורות חייו
הרב יהודה לייב הלוי אשלג נולד בעיר וארשה בראשית שנת תרמ"ו (1885). בצעירותו התחנך בישיבת גור, שם נהג להחביא דפים מספר הקבלה "עץ החיים" בין דפי הגמרא ובכך רכש למעשה את ראשית השכלתו הקבלית. בהיותו אברך בפולין, היה מקורב לאדמו"ר מקאלושין ולאחר מכן קיים קשר הדוק עם האדמו"ר מפוריסוב[5].
בשנת תרס"ה (1905) ביקש לקבל תעודת סמיכה לרבנות. בשל דרישת השלטונות נאלץ, כשאר דורשי התעודות, לרכוש לעצמו את ידיעת השפה הרוסית. לאחר זמן קצר סיים מחויבותו זו וקיבל את סמיכתו לרבנות מגדולי רבני וארשה[6]. משך 16 שנה שימש הרב אשלג כדיין וכמורה הוראה בוארשה, אולם למרות היותו דיין, לא ידוע אף לא על פסק הלכה אחד אשר יצא מתחת ידו.
מסופר על הרב אשלג כי למד תורה כמעט ללא הפסקה, אך סקרנותו וחיפושו הבלתי מתפשר אחר האמת נשאו אותו הרחק מעבר לכתלי בית המדרש. הוא למד גרמנית וקרא בשפת המקור את הגל, שופנהאואר, מארקס ואף את כתבי ניטשה הכיר[7]. בשנים הסוערות שלאחר מלחמת העולם הראשונה השתתף בהפגנות סוציאליסטיות וקומוניסטיות ברחובות וארשה, ועקב מקרוב אחר ההתפתחויות המדיניות בעולם[8].
בשנת תרפ"א (1921), בתמיכת רבו, הרבי מפוריסוב[9], החליט הרב אשלג לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בירושלים[10]. לשם פרנסתו הביא עמו מכשירים לייצור סבון וכן כלים לעיבוד קלף לספרי תורה, אולם תוך זמן קצר נחשפה גדולתו בחכמת הקבלה וכן זוהה על-ידי יהודים שהכירוהו מוארשה, ואלה הפצירו בו להסתפק בפעילות רבנית[11].
כעבור שנים אחדות חזר הרב אשלג לזמן קצר לפולין בה פעל לעליית ילדיו שנשארו שם לארץ-ישראל[12]. משם המשיך ללונדון בה התגורר במשך שנתיים בביתו של יהודי אמיד. בלונדון כתב את פירושיו לספר "עץ החיים" של האר"י וכן את מרבית ניגוניו, הידועים בשם "ניגוני העולם הבא"[13]. בשנת תרפ"ח (1928) חזר לארץ-ישראל. במהלך שנותיו בארץ-ישראל החליף הרב אשלג דירות רבות (בין השאר התגורר ביפו, בבני-ברק ובמספר דירות בירושלים) ולבסוף קבע את משכנו בעיר תל-אביב, בה התגורר עד יום מותו, ביום הכיפורים שנת תשט"ו (1954).
חיבוריו וכתביו
במשך 69 שנותיו כתב הרב אשלג ספרי קבלה רבים, כדוגמת פירוש "הסולם" לספר הזוהר[14], ביאור לספר "עץ החיים" בשם "פנים מאירות"ו"פנים מסבירות"[15], ספרי חכמה רבים, עיתון, ושירים רבים אותם הלחין בעזרת פסנתר. בדומה לגדולי המקובלים, השמיד ושרף רבים מכתביו מאחר ולדעתו העלה אותם על הכתב בטרם שהגיע זמנם להתפרסם ברבים.
הרב אשלג הכיר את התרבות המודרנית בת זמננו. הוא האמין בקורלציה הקיימת בין הקבלה לבין המדע המודרני ולפיכך שילב בהגותו יסודות קבליים ומודרניים כאחד. ברבים מכתביו ניתן להבחין בשיטה קבלית חדשנית ורדיקלית של הרב, המוצגת בשפת הקבלה הלוריאנית, אך מטמיעה בתוכה עקרונות וערכי יסוד של העולם המודרני, בייחוד ערכים קומוניסטיים ועקרונות מארקסיסטיים[16].
הרב אשלג חיבר מספר כתבים קבליים-פוליטיים שנועדו לציבור הרחב. בשנת 1933 יצאו לאור חמישה קונטרסים אשר לימים כונסו לספר אחד בשם "מתן תורה". קונטרסים נוספים לא פורסמו מאחר והשלטון הבריטי שלל מהרב אשלג את רישיון ההוצאה לאור, בתואנה כי חסרה לו השכלה חילונית ספרותית. לאמיתו של דבר, טוען הרב גוטליב, כי האיסור נבע "מחמת שהעלילו על רבינו שרוצה להפיץ את הקומוניזם כאן בארץ"[17]. שני מאמרים נוספים פורסמו על-ידי הרב אשלג בדו-שבועון בשם "האומה" שהתפרסם בירושלים בשנת 1940. עיתון זה נסגר לאחר גיליון אחד בלבד בעקבות הלשנה לבריטים בשל היותו "קומוניסטי מדי"[18].
קשריו עם מנהיגי היישוב החילוני
הרב אשלג נהג מראשית שנות ה-40 ואילך להיפגש עם ראשי היישוב החילוני, כאשר עיקר עניינו היה ניסיון לשכנעם להשתית את הנהגת המדינה שבדרך על השיטה הסוציאליסטית, שעיקרה השפעה לזולת ושוויון בין האזרחים[19].
הסופר דב סדן מספר כי באחת משיחותיו עם הרב אשלג, שאלו "על מה ראה, בימי המהפכה הרוסית הראשונה לצרף עצמו ברחובה של וארשה להפגנה שנישא לפניה הדגל האדום, תשובתו הייתה ברוח עיקר תפיסתו של מקובל", לפיה האדם ביקש להיות שותף בבריאה מבחינה חומרית, "כגון שאני יש לי כיכר לחם או לוג חלב ונותן לך מחציתם, אתה נשכר ואני חסר… לאחר דבריו אלה בדק את הכלל של מתקני החברה בימינו: 'מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו'"[20] ובה מצא את דרך האמת להגיע לשלמות[21].
בלשון פשוטה, סבר הרב אשלג כי תכלית חיי אנוש הוא לתקן את העולם, את הקוסמוס. לימוד הקבלה הפיח בו את ההכרה, כי מעשיו חשובים לכל העולמות, וכי כל אשר נעשה בעולמות התחתונים תלוי במה שנעשה בעולמות העליונים, אולם מעשיו חשובים יותר לעולם הזה[22].
בנוסף לפגישותיו עם דב סדן ובן גוריון ניהל הרב אשלג מערכת מסועפת של קשרים עם מנהיגים ואנשי ציבור מן העולם החילוני. ביניהם ניתן למנות את חיים נחמן ביאליק, אשר ביקש להצטרף לתלמידי הרב אשלג כתלמיד מן המנין ואף ביקש, לחזור בתשובה, אולם נאלץ ליסוע לניתוח בוינה ממנו נפטר, בטרם הספיק לשוב בתשובה שלמה[23].
בשנות חייו האחרונות ניסה הרב אשלג להכניס גם את התנועה הקיבוצית תחת כנפיו, מאחר וטען כי אנשים אלו כבר עובדים מתוך אידיאל לצורך הכלל ולא לצורך הפרט, ולפיכך אין כל צורך לשכנעם בצדקת הדרך, אולם יש לכוון את ליבם לאביהם שבשמיים, למטרת הדבקות.
מחשבתו הייתה כי אם המשטר הסוציאליסטי והחברה הקיבוצית העוסקים בהשפעה לזולת ושוויון בין האזרחים יהפכו את מטרת פעולתם להשפעה, דהיינו להשפיע לבורא ולא רק לאנושות, יהיו המשטר והמערכת החברתית טובים יותר. אולם מצד שני, אם ינסו ליצור משטר שוויוני מתוך שאיפות אנוכיות, ינחל משטר זה כישלון חרוץ ויגרום הדבר לנזקים חברתיים חמורים.
בשנותיו האחרונות נפגש הרב אשלג גם עם זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, ואחד מעמודי התווך בתחום הפוליטיקה באותם הימים[24]. לאחר שיחה ארוכה ביניהם בה ליבנו השניים את כל הסוגיות בהם דנו, סיכמו השניים כי על הרב אשלג להיפגש עם מר חזן, מראשי התנועה הקיבוצית בארץ, בכדי שיעזור לקרב את העניין לפסים מעשיים יותר[25].
בפגישה ביניהם טען הרב אשלג באזני מר חזן כי האידיאל הקיבוצי הוא השפעה מאיש לרעהו, ואם כן אין עליהם לשנות את המעשה, אלא רק להחליף את הכוונה. דהיינו, למרות שמחשבתם הינה להשפיע בכדי ליצור חברה מתוקנת, עליהם לחשוב כי השפעתם הינה קיום רצון הבורא.
בכתביו טען הרב אשלג כלפי התנועה הקיבוצית כי "כל מציאותם בנויה על אידיאלים, שמטבעם ללכת ולהתמעט בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה קודם לכל"[26]. מכאן ניתן אולי להבין את חשיבות פנייתו, לשיטתו, אל הנהלת התנועה הקיבוצית ורצונו העז לסייע להם להמיר את רצונם "למען האנושות", לפעולה "למען ה'".
משנתו החברתית של הרב אשלג צומחת כעין מסגרת מתקנת המסייעת בידי האדם כפרט ובידי החברה האנושית ככלל לחזור למצבם המושלם – למבנה המושלם של אדם הראשון שבו נשמותיהם היו קשורות זו לזו בערבות הדדית. בכך שבני האדם יוצרים ביניהם יחסי אהבה, אלטרואיזם, הם מתקנים את השבירה שבוצעה בנשמת אדם הראשון[27].
הרב אשלג ראה אם כן בהקמת מדינת ישראל הזדמנות להקמת חברה קומוניסטית-אלטרואיסטית בארץ-ישראל, כאשר חברה זו תהווה "אור לגויים". מכאן ניתן להבין את יוזמתו להיפגש עם מנהיגי תנועת הפועלים הישראלית בשנים שקדמו ובשנים שלאחר הקמת המדינה ובראשם דוד בן-גוריון. באחת מרשימותיו כתב כי "הקומוניזם האלטרואיסטי הוא דבר נדיר לרוח האדם, ולפיכך העם היותר אציל צריך לקבל על עצמו להראות דוגמא לכל העולם"[28].
פרק ב': יהדות וקומוניזם: הידורו בכפיפה אחת?
הרב אשלג לא היה הראשון מבין גדולי ישראל אשר טען טענות סוציאליסטיות-חברתיות מעין אלו[29]. מדרש ידוע, המצוטט רבות על-ידי הרב אשלג, מספר על רבי עקיבא אשר טען כי "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה"[30]. מכאן אנו למדים כי צורת חשיבה למען הכלל איננה חידוש מודרני, אולם השימוש בה כטענה מודרניסטית המתווה דרך ריאלית המקושרת קשר בל יינתק במציאות העכשווית, והמושתתת על יסודות קבליים והלכתיים, הינה מחזה חדש על בימת ההיסטוריה, ובכך ייחודה.
רבנו בחיי אבן פקודה, אחד מבעלי המוסר הגדולים של ימי-הביניים[31], כתב בספרו "חובת הלבבות" משל אודות "אנשים הלכו אל ארץ רחוקה בדרך עקוב… והאנשים במתי מעט ולכל אחד בהמות רבות טעונות משאים גדולים, שהוא צריך לטעון ולפרוק… ואם יעזרו איש את אחיו ויהיה חפצם בשלום הכל ולהקל עליהם ושיהיו שווים בעזר ובסיוע ביניהם, יגיעו אל הטוב שבעניינים; ואם יחלק לבם ולא יסכימו אל עצה אחת וישתדל כל אחד מהם לעזור לעצמו בלבד, ילאו רבים. ומן הפנים האלה, אחי, כבד העולם על יושביו ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו… ואילו, תהיה השתדלותם שווה לתועלת כולם… היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו"[32].
גדולי חסידי אשכנז ראו בביטול הבעלות הפרטית את הדרך הנאותה להשתלמות רוחנית והתעדנות מוסרית. לדעת רבי אליעזר מווארמס[33], שרר בתקופה הקדומה משטר שיתופי. אולם התרבות החדשה הגבירה את חשיבותו של הקניין הפרטי והיא השתלטה בכוח הזרוע על הנכסים, ויצרה בכך את ההתחרות הכלכלית המתמדת ואת כל התופעות המוסריות השליליות הכרוכות בכך. לדבריו "האלהים ברא את העולם שיהיו כולם בנעימות ושיהיו שווים, שלא ישרור איש אחד על חבירו ושיהיו כולם עמלים באדמה, וכשרבו גיבורים ומעצמין איש לזרועו ולא היו עמלים באדמה וחומסים, הביא עליהם את מי המבול. ואילו היו כולם עמלים והיה לכל אחד צרכיו ולא היה צורך זה לזה, לא היה זה מעולה מזה"[34].
דון יצחק אברבנאל, אחד מגדולי פרשני המקרא ושר הכספים בספרד שלפני הגירוש[35], כותב אף הוא בשבח שיתוף הנכסים ולשיטתו "התכלית האמיתית היה להם קיבוץ המדינות להתמשך ביניהם השיתוף בחברה ושזה המעולה בתכלית האנושית". כלומר, הטבע עשה את בני האדם בני-חורין ושווים כאשר הקניין היה משותף. "ואמנם, כשנטו לחידוש המלאכות בבניין העיר והמיגדל, הסירו עצמם מן האחווה ונעשו הקניינים והנחליות פרטיות ובאו לידי חילוף וייחוד מתוך חמדתם לקחת ולייחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים ולומר שלי – שלי ושלך – שלך, עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו". דהיינו, בעקבות התפשטות התרבות העירונית המושחתת, עברו הנכסים לידיים פרטיות, ובעקבות כך החל שלב פירוד הלבבות ושנאת האחים[36].
במאה ה-18 כתב רבי יהונתן אייבשיץ[37] "כי לא שלימות האנושי לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף חמרים חמרים, יצבור ולא ידע מי אוספם, אלא יד הכל שווה בארץ… עשיר ורש נפגשו, קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, שנת רצון לה אשר ישליך אדם אלילי כספו וזהבו ואז אין כסף נחשב לכלום"[38].
בר הפלוגתא של רבי יהונתן אייבשיץ, הלא הוא רבי יעקב מעמדין[39], כתב אף הוא בעד משטר שיתופי. לשיטתו, "בלי ספק היה הדבר מועיל מאוד בתיקון המשטר המדיני, אם היה כיס אחד לכולם, כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כיתות פרושים מישראל, שכל נכסיהם היו בשותפות, אין לאחד זכות בשום מהקניינים לעצמו יותר מחבריו, אלא כולם ניזונים מן האמצע"[40].
אודות הפסוק "ויתהלך חנוך את האלהים"[41] נפוצו פירושים רבים. אחד מהם המופיע במדרש טוען כי "חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים לקונו"[42]. על כך כתב רבי ישראל מסלאנט[43], כי "אין הכוונה כי בשעת תפירתו היה דבוק חנוך במחשבות עליוניות, אלא תוכן הייחודים שהיה מייחד הוא אשר שם את לבו ומחשבתו עליהם בכל תפירה ותפירה, למען ייהנה מהם האדם אשר ינעלם". מכאן נובע כי חנוך חפץ אך ורק בהנאתו של הזולת אשר עתיד לרכוש ממנו את הנעל[44].
ידוע המדרש הטוען כי "אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: בשביל כסף וזהב שהשפעת להם הוא גרם להם שיעשו את העגל"[45]. על כך דרש הרב יצחק יעקב ריינס[46] כנגד בעלי הממון כי "אם אמנם ישנםאנשי מעלה אשר עבדו גם בניסיון העושר ולא סרו מדרך הטוב גם בעוד הכסף כנגדם, העולם נידון אחר רובו. ורוב בני האדם ישחיתו יתעיבו עלילה במצאם את הכסף. ישמנו, יבעיטו ושאול יחטאו". אולם, טוען הרב ריינס כי "אם יידע האדם איך להשתמש בו לטובה ולצדקה, הלא יפיק בו רצון מאלהי החסד"[47].
פרק ג': הרי"ל אשלג ושיטת הקומוניזם האלטרואיסטי
יחס הרי"ל אשלג לקארל מארקס ולשיטתו
במהלך המאות ה-19 וה-20 התחזקה בעולם ההכרה כי על האנושות להגיע לידי שוויון מלא בין האנשים. בכך החלה לעלות קרנה של התנועה הסוציאליסטית כפי שהגה קארל מארקס במניפסט הקומוניסטי שהתפרסם בשנת 1848. המהפכה הבולשביקית של שנת 1917 נתנה לכאורה את הגושפנקה לניצחונה ולנכונותה של השיטה המארקסיסטית.[48].
הרב אשלג הטיח בכתביו ביקורת קשה ביותר כנגד הקומוניזם. בעיתון "האומה" אותו הפיץ כתב בין השאר כי "הנני להודות שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא רעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמיתיות ביותר", אולם מוסיף הרב אשלג וטוען כי "עם כל האמת שבאידיאה זו, איני מבטיח למקבלים אותה אף קורטוב של גן-עדן: ולהפך, גיהינום של צרות מובטח להם"[49].
הרב אשלג אף עורך במאמר אחר הבחנה בין שיטתו לשיטת הקומוניזם הסובייטי בכך ש"חטא חטאה האומה הזאת[50]… והוא כי כל העבודה הזאת היקרה והנישאה שהיא 'ההשפעה לזולתו' שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם ה' יתברך ולא לשם האנושות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו יתברך, לפיכך אין להם זכות קיום"[51].
מכאן שלדעת הרב אשלג יסודן של החברות השיתופיות רעוע, שכן הנחת היסוד שלהן בוססה על "טובת האנושות" ולא "עבודת ה'". לטענת הרב אשלג, טבעו האגואיסטי של האדם אינו מאפשר לו לדאוג לאיש זולת עצמו, מבלי שתצמח לו התועלת האישית מכך. לפיכך, דינה של חברה המושתתת על ערכים סוציאליסטיים, נחרץ לשבט כבר בעת היווסדה[52].
לדעת הרב אשלג, אין זה אנושי לדרוש מהאדם להתעלות ולהגיע למצב של אלטרואיזם מוחלט, אולם שאיפתו התמידית של האדם צריכה להיות מוסרית-רוחנית, וכי יש לטפח את אהבתו האמיתית והטהורה לזולת, כאמצעי לתיקון העולם.
יש לזכור כי ביקורתו של הרב אשלג הופנתה כלפי מיישמי המארקסיזם ולא כלפי מארקס עצמו, שכן לדעת הרב אשלג, מארקס הכיר את הגורם האלטרואיסטי המחויב לחברה וכלל לא התכוון להציע פרוצדורה תכליתית. כל שרצה מארקס היה למהר את קץ המשטר הנוכחי הבלתי צודק ולארגן את הפרולטריון הבינלאומי ככוח המוכן לעת בו ייקרא לדגל[53].
הרב אשלג טוען עוד כי את המשך הדרך השאיר מארקס לממשיכי דרכו, "שכן לא נברא עוד ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו". לדעת הרב אשלג משימת פיתוח השלב הבא בתוכנית הסוציאליסטית, דהיינו, "מימוש הסוציאליזם המעשי", הוטלה על כתפיו[54].
השיטה המארקסיסטית טיפחה, לדעת הרב אשלג, את השנאה והמרי של הפרולטריון כנגד המעמד הבורגני, אולם בכך עקר מארקס כל נטייה אלטרואיסטית אצל המתקוממים ואף הגדיל את ערך האגואיזם. אי לכך, רעיון הסוציאליזם המארקסיסטי נידון לכישלון[55].
לדעת הרב אשלג, בעת קבלת התורה, "כל אחד מישראל נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה… משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מדאגתו לצורך עצמו ויכול לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. לכן לא ניתנה התורה ליחידים… אלא ליוצאי מצרים, בשעה שהיו אלפים ורבבות… כי רק בשעה שיש אלפים העומדים על המשמר, יש אפשרות לקיים את המצוות שבין אדם לחברו שאינם אלא צד שני של המצוות שבין אדם למקום"[56].
הרב אשלג סבור היה כי כוחו של מארקס אינו נובע מעצם מחאתו הנוקבת כנגד משטר הניצול והדיכוי, כי אם בהגיונו ובהשקפתו המדעית הלוהטת. אמנם מודה הרב אשלג כי אין שיטתו של מארקס מהווה את הנדבך האחרון בבניית החברה המושלמת, אולם היא הקרובה ביותר לערכי הצדק, האהבה והשלום המוחלטים, כפי שאלו באים לידי ביטוי במסורת הקבלית[57].
מארקס, אליבא דרב אשלג, צדק בכך שקידם את המהפכה החברתית, אשר תסלק את העוול והניצול של הפרולטריון[58], אולם המארקסיסטים טעו בכך שהניחו כי המהפכה תסלק בצורה אוטומטית את כל העוולות. הניסיון המעשי כפי שנראה באימפריה הרוסית, הראה באופן חד-משמעי כי אין הדור בשל עדיין לקבלת העקרונות של חלוקה צודקת ושוויונית[59].
הקומוניזם האלטרואיסטי לשיטת הרי"ל אשלג
בכדי להגיע לחברה צודקת, כלומר לאושר החברה כולה, יש צורך בטיפוח הגורם האלטרואיסטי בתוך מעמד הפועלים, דהיינו בטיפוח הרצון לא רק לקבל אלא להשפיע לזולת, לוותר לזולת, ולטפח את האהבה ההדדית אשר בה תלוי האושר האנושי.
לשיטת הרב אשלג, האדם נולד בבחינת רצון גמור לקבל, אך האדם המודע לפער הקיים בינו לבין הבורא, יכול לשנות את טבעו האנושי, על-ידי הפיכת הרצון האגואיסטי הטמון בו לקבל, לרצון האלטרואיסטי להשפיע. כאשר טרנספורמציה זו מתרחשת, האדם כביכול משווה עצמו לבורא, ובכך הוא זוכה לדבקות בו. תכלית קיום המצוות, לשיטת הרב אשלג, איננה תיקון האלוהות אלא זיכוך הגוף האנושי והפיכת הרצון האגואיסטי של האדם לקבל, לרצון האלטרואיסטי להשפיע חזרה[60]
למרות פנייתו של הרב אשלג אל האינדיבידואל, במקרה זה הכוח האלטרואיסטי עשוי להצליח רק כאשר מדובר בחברה, שכן האדם עצמו תלוי בחברה הסובבת אותו, ויכולתו להשפיע לזולת, מצריכה את עצם קיומו של הזולת. מכאן נובע למעשה כי לדעת הרב אשלג הדרך לדבקות בבורא כרוכה ביצירת חברה אנושית מושלמת, חברה קומוניסטית, אשר כל חבריה עובדים כפי היכולת, מתוך שאיפה להשתוות לבחינת ה"רצון להשפיע" האלטרואיסטי. מתוך כך, יקבל כל חבר בקבוצה זו כפי הצורך, מאחר ושאר חברי הקבוצה ישאפו להגיע לאותה הדרגה של היכולת להשפיע לזולת[61].
לשיטת הרב אשלג ההתפתחות האנושית אינה מסתכמת רק בהיסטוריה, אלא היא מקיפה את הבריאה כולה ועליה מושתתות כל מערכות הטבע, האורגניות והמלאכותיות כאחד. בבסיס תיאורו עומדת הקביעה כי כל התפתחות נובעת ממאבק בין שני כוחות: הכוח החיובי, הבונה, מחד והכוח השלילי, ההורס, מאידך. באמצעות המלחמה המתמדת בין שני הכוחות נוצרת ונשלמת המציאות בכללה וכל פרט ופרט שבתוכה[62].
לעומת מארקס טוען הרב אשלג כי דורו שלו רחוק עדיין מאותה דרגה מוסרית, ועודנו נמצא באמצעו של הסולם, מאחר והכוח האגואיסטי המזיק שבה, גדול מהכוח האלטרואיסטי המועיל שבה. לפיכך, טוען הרב אשלג, השלב הסמוך לחורבן הבורגנות הוא דווקא הנאציזם או הפשיזם ולא הקומוניזם[63].
בעיתון הפוליטי "האומה" נוקט הרב אשלג בגישה מעניינת, כאשר הוא תוקף את פרשני מארקס השונים אשר סילפו את תורתו ולא השכילו להמשיך ולפתח את שיטתו של מארקס, כפי שהוא עצמו ציפה שיקרה. אליבא דרב אשלג, בחר מארקס בהתחקותו אחר ההתפתחות האנושית לנתח רק את תוצאות הכוחות המנוגדים שמניעים את הבריאה, כוחות הבניין וההרס החברתי, ולא את מקורם הנעלם – כוח האגואיזם וכוח האלטרואיזם[64]. לפיכך אין מקום למונח "חלוקה צודקת" אותו תבע מארקס, משום שלצורך מימושו חייב להתקיים משטר שיתופי אלטרואיסטי, דבר המנוגד לחברה האגואיסטית הנוכחית, בה שואף כל אדם לנצל את זולתו, בניגוד לערכי הצדק והשוויון.
באמצעות תעמולה נכונה, טוען הרב אשלג, ניתן יהיה להשריש בדעת הציבור את ההבנה כי חבר שאינו מצטיין במידת האלטרואיזם הינו כחיה טורפת ואין הוא ראוי לחיים בחברה אנושית. תעמולה חברתית מעין זו תגרום לאגואיסט להרגיש עצמו כרוצח וכגזלן, ולכן ימהר אותו אדם לתקן את מידותיו. כהוכחה ליכולתה של התעמולה לשנות את סדרי החברה מציג הרב אשלג את התעמולה של גרמניה הנאצית[65].
עם ישראל כפרולטריון האמיתי
בניגוד לדעה הרווחת בקרב חסידי השיטה המארקסיסטית, הרי שהרב אשלג סבור כי אין כל סתירה בין הדת למשטר סוציאליסטי. יתר על כן, לשיטתו לא ניתן להיות קומוניסט או להחזיק באידיאה כלשהי, ללא האמונה. לדבריו "לאגואיזם ציבורי אין תקנה רק (=אלא) דת. כי החינוך שאינו מבוסס על כלום, בנקל יוכל איזה רשע ערום להחריבו, והראיה – גרמניה. ואילו קרה היטלר לגרמניה דתית, לא היה עושה כלום"[66]. בנוסף לכך טען הרב אשלג כי "כל שיטה מעשית צריכה גם מזון אידיאלי המתחדש, שאפשר להגות בו, כלומר פילוסופיה. ולגבי דידן יש כבר פילוסופיה שלמה מוכנה, אלא שמיועדת רק למנהיגים. דהיינו קבלה"[67].
בהמשך מאמרו מגלה הרב אשלג מדוע עם ישראל הוא העם הנבחר באומרו כי "עלינו מוטל להיות דוגמא טובה לעולם, משום שאנו מוכשרים מכל האומות, ולא משום שאנו אידיאליסטים יותר מהם, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל האומות. ועל כן אנו מוכנים יותר מהם לבקש תחבולה, שתכלה העריצות מן הארץ"[68].
כדוגמא לקיומה של חברה קומוניסטית מציג הרב אשלג את בני ישראל, אשר קיבלו את התורה רק לאחר "שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר ואמר נעשה ונשמע… לפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר תכף ניתנה להם התורה, כי עתה הזה נעשו מוכשרים לקיימה"[69].
אולם הרב אשלג לא הסתפק בביקורת בלבד, אלא בחר להציע שיטה חלופית אשר תתפוס את מקומם של המשטרים שהוקמו בזמנו והושתתו על האהבה העצמית. "דמה בדעתך", כתב הרב אשלג, "אם כל אחד מהחברה היה חרד לקיים את מצות ה' בשיעור הכתוב 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' ובשיעור הזה היה עומד ודואג למלאות צרכי חברו ומשאלותיו כמשאלות עצמו, ככתוב 'ואהבת לרעך כמוך', והיה ה' יתברך עומד כמטרה לכל עובד בעת עבודתו לאושר החברה. כלומר שהעובד היה מצפה, אשר על-ידי עבודתו זו לחברה יזכה להידבק בו יתברך, אל המקור של כל האמת והטוב וכל הנועם והרוך, הרי אין כל ספק אשר במשך שנים מועטות היו למופת לכל הארצות, וברוכי ה' יקראו"[70].
סיכום
היהדות מחייבת את האדם לראות בטובת הכלל את טובתו האישית, ולעמוד על אמיתות טובתו בהתאם לתועלת שהיא מסבה לכלל. הפרט הוא מעין תא בגוף, יחידה קטנה בנשמה הכללית – היא נשמת אדם הראשון. יתר על כן, היחיד נבחן כמיקרוקוסמוס של הכלל, העתק מדויק של הכלל בפרט ולהפך. האדם הוא עולם קטן, כפי שדרשו חז"ל[71]. בקשר הגומלין המתוקן בין הפרט לכלל, בין האדם לזולתו, נבנית פרטיותו הראויה של האדם עצמו.
תיקון רצונותיו של האדם מצורתם האגואיסטית לצורה האלטרואיסטית היא הדרך היחידה להביא לאיזון מחודש וליחסי גומלין מתוקנים בין האדם לסביבתו, אליבא דרב אשלג. בשל כך, מה שדורש תיקון הוא היחסים הבינאישיים, דהיינו המחויבות שלנו לבנות ולהיבנות כחברה.
כאשר האדם מתחיל לחוות את האחדות בין חלקי "נשמת אדם הראשון", דהיינו את הקשר הפנימי שבין האנשים, מרגע שהוא מתחיל להרגיש את רצון זולתו כרצונו שלו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", הוא זוכה להארת זיו השכינה. גילוי האלוהות, לשיטת הרב אשלג, נחווה על-ידי האדם בעצם הקשר עם הזולת ומצב זה הינו למעשה תכלית הבריאה.
יש לזכור כי לדעת הרב אשלג, אמנם "כל פרט ופרט מתרי"ג המצוות שבתורה סובבים על קוטבה של המצוה האחת של 'ואהבת לרעך כמוך'", אולם, "קוטב זה אינו בגדר של קיום זולת באומה שלימה שכל חבריה מוכנים לדבר". מכאן שייתכן כי אכן מדובר באידיאה רחוקה, אשר אין כל אפשרות ליישמה אלא לעתיד לבוא, שכן הדור עדיין אינו ראוי לכך.
התייחסותו המפורטת של הרב אשלג למארקסיזם על רקע הקהילה מתוכה צמח מעניינת מאין כמוה. קשה עד מאוד למצוא הוגים חרדיים אשר בחרו לצדד בצורה כה ברורה ונחרצת בתורה המארקסיסטית, אם כי ניתן להצביע בנקל על מקורות קבליים המפנים לעבר גישה מעין זו.
רשימת מקורות
כתבי הרב אשלג
1. אשלג, יהודה לייב. מתן תורה, ירושלים, תשל"ז.
2. אשלג, יהודה לייב. תלמוד עשר ספירות. ירושלים, תשט"ז.
ספרים ומאמרים
3. גוטליב, אברהם מרדכי. הסולם: פרקי חייהם ומשנתם של רבותינו הקדושים האדמור"ים לבית אשלג ותלמידיהם.ירושלים, תשנ"ז.
4. הוס, בועז. קומוניזם אלטרואיסטי: הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג. בתוך: עיונים בתקומת ישראל. שדה בוקר, תשס"ו.
5. כהן, בנימין (עורך). המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן. תל-אביב, תשנ"ח.
6. לביא, טוני. מחשבת הבריאה במשנת ר' יהודה לייב הלוי אשלג. רמת-גן, תשס"ב.
7. לייטמן, מיכאל. הדור האחרון, [ללא ציון מקום הוצאה], תשס"ו.
8. לייטמן, מיכאל. שני המאורות הגדולים: הרב קוק ובעל הסולם על גאולת ישראל. [ללא ציון מקום הוצאה], תשס"ו.
9. סדן, דב. ארחות ושבילים. ת"א, תשל"ח.
10. פש, אברהם בעז. נקודות אור ודעת: מבוא לתורת הקבלה על-פי דרכו של הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל. בני-ברק, תשנ"ו.
מקורות אלקטרוניים
11. אודנהיימר, מיכה. הארץ 25.11.2006. בתוך: אתר עיתון "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=51429
12. אשלג, יהודה לייב. מאמר הפתרון. בתוך: אתר בית המדרש "הסולם": "בית מדרש לחכמת הקבלה": ftp://213.8.172.132/Books/shonim/keytzad_leached_et_hachevra.pdf
מקורות לפרק ב'
13. אבות, תקי"א. ספר עץ אבות: פירושים למסכת אבות. אמסטרדם, תקי"א.
14. אברבנאל, יצחק. פירוש על התורה. ירושלים, תש"ך.
15. אייבשיץ, יהונתן. אורים ותומים, ירושלים, תשכ"א.
16. אלעזר בן יהודה, מגרמיזא. חכמת הנפש. דפוס הגליל, תרע"ג.
17. בחיי בן יוסף, אבן פקודה. חובת הלבבות. ירושלים, תרפ"ח.
18. דסלר, אליהו. מכתב מאליהו. בני-ברק, תשל"ג.
19. הכהן, אליהו בן אברהם שלמה. מדרש תלפיות: המדרשים והאגדות אשר בתלמוד בבלי וירושלמי, זוהר ושאר ספרי הקבלה. נעכליס, תר"ל.
20. ריינס, יצחק יעקב. אור חדש על ציון. וילנא, תרס"ב.
הערות:
[1] להלן, הרב אשלג.
[2] לדוגמא: המרכז לקבלה של הרב פיליפ שרגא ברג, הרב מרדכי שיינברגר וקהילת "אור הגנוז", בית-מדרש "הסולם" של הרב אדם סיני, מכון "בני ברוך" של הרב מיכאל לייטמן ועוד.
[3] אשלג, יהודה לייב. תלמוד עשר ספירות. ירושלים, תשט"ז. עמ' ט'.
[4] לייטמן, מיכאל. הדור האחרון, [ללא ציון מקום הוצאה], תשס"ו. עמ' 296.
[5] גוטליב, אברהם מרדכי. הסולם: פרקי חייהם ומשנתם של רבותינו הקדושים האדמור"ים לבית אשלג ותלמידיהם.ירושלים, תשנ"ז. עמ' י'-י"ז.
[6] שם, עמ' ז'.
[7] הוס, בועז. קומוניזם אלטרואיסטי: הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג. בתוך: עיונים בתקומת ישראל. שדה בוקר, תשס"ו. עמ' 117.
[8] אודנהיימר, מיכה. הארץ 25.11.2006.
[9] לביא, טוני. מחשבת הבריאה במשנת ר' יהודה לייב הלוי אשלג. רמת-גן, תשס"ב. עמ' 3.
[10] הרב אשלג הכין עמו קבוצה של כשלוש מאות חסידים אשר יעלו איתו ארצה, אולם כשנתגלה הדבר, החלו אדמו"רים מסוימים להפעיל לחץ על אותם חסידים שלא יעזבו את פולין. לבסוף הצליחו איומיהם והרב אשלג עלה לארץ-ישראל עם קבוצה מצומצמת בלבד. ראה: לייטמן, מיכאל. שני המאורות הגדולים: הרב קוק ובעל הסולם על גאולת ישראל. [ללא ציון מקום הוצאה], תשס"ו. עמ' 20.
[11] שם, שם. וכן: גוטליב, אברהם מרדכי. שם, עמ' נ"ט.
[12] שם, שם.
[13] לביא, טוני. שם, עמ' 8.
[14] ולפיכך מכונה הרב אשלג עד היום בשם "בעל הסולם", על שם חיבורו המפורסם, אשר נכתב בין השנים 1952-1942.
[15] נכתב בין השנים 1928-1926. ראה: שם, עמ' קי"ב.
[16] לביא, טוני. שם, עמ' 5.
[17] גוטליב, אברהם מרדכי. שם, עמ' ק"כ-קכ"א.
[18] לייטמן, מיכאל. שם, עמ' 137.
[19] גוטליב, אברהם מרדכי. שם, עמ' קע"ח-קפ"א.
[20] סיסמת הקומוניזם, כפי שהגה מארקס. ראה: כהן, בנימין (עורך). המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן. תל-אביב, תשנ"ח. עמ' 64.
[21] סדן, דב. ארחות ושבילים. ת"א, תשל"ח. עמ' 125.
[22] הוס, בועז. שם, עמ' 115.
[23] שם, שם, עמ' קפ"א.
[24] שם, שם.
[25] מנוסח הדברים, כפי שהוא מופיע אצל גוטליב לא ברור האם מדובר ביעקב חזן, שאכן היה מראשי התנועה הקיבוצית באותם הימים, אם לאו. לטענת גוטליב אותו מר חזן נפטר זמן קצר לאחר מכן בתאונה, זאת בעוד שמר יעקב חזן נפטר בשיבה טובה בשנת 1992.
[26] אשלג, יהודה לייב. מאמר הפתרון, עמ' 27. ראה: אתר בית המדרש "הסולם": ftp://213.8.172.132/Books/shonim/keytzad_leached_et_hachevra.pdf
[27] להרחבה אודות מושג "נשמת אדם-הראשון" ראה. פש, אברהם בעז. נקודות אור ודעת: מבוא לתורת הקבלה על-פי דרכו של הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל. בני-ברק, תשנ"ו. עמ' 279-276.
[28] אשלג, יהודה לייב. מאמר הפתרון, שם, עמ' 20.
[29] להרחבה על תרומתם של יהודים חילוניים לרעיונות הסוציליזם המארקסיסטי, ראה: שאלתיאל, אלי (עורך). יהודים בתנועות מהפכניות. ירושלים, תשמ"ג.
[30] תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט', הלכה ד'.
[31] נולד בשנת 1050 ונפטר בשנת 1120. פילוסוף והוגה דעות בעיר סרגוסה בספרד המוסלמית.
[32] בחיי בן יוסף, אבן פקודה. חובת הלבבות. ירושלים, תרפ"ח. שער חשבון הנפש, כ"ב.
[33] נולד בשנת 1165 ונפטר בשנת 1230. בעל הספר "ספר הרקח". מגדולי רבני אשכנז.
[34] אלעזר בן יהודה, מגרמיזא. חכמת הנפש. דפוס הגליל, תרע"ג. עמ' ס"ד.
[35] נולד בפורטוגל בשנת 1437ונפטר בונציה בשנת 1508 ונקבר באיטליה. מדינאי והוגה דעות.
[36] אברבנאל, יצחק. פירוש על התורה. ירושלים, תש"ך. פירוש על פרשת נח, עמ' קע"ח.
[37] נולד בשנת 1690 ונפטר בשנת 1764. פוסק, דרשן מקובל וראש ישיבה במזרח-אירופה.
[38] אייבשיץ, יהונתן. אורים ותומים, ירושלים, תשכ"א. הלכות הלוואות, סימן ס"ז.
[39] נולד בשנת 1698 ונפטר בשנת 1776. מגדולי רבני אירופה במאה ה-18.
[40] אבות, תקי"א. ספר עץ אבות: פירושים למסכת אבות. אמסטרדם, תקי"א. ד', ב'.
[41] תנ"ך. בראשית פרק ה', פסוק כ"ב.
[42] הכהן, אליהו בן אברהם שלמה. מדרש תלפיות: המדרשים והאגדות אשר בתלמוד בבלי וירושלמי, זוהר ושאר ספרי הקבלה. נעכליס, תר"ל. ערך חנוך.
[43] נולד בשנת 1810 ונפטר בשנת 1883. מראשי תנועת המוסר בליטא.
[44] ראה: דסלר, אליהו. מכתב מאליהו. בני-ברק, תשל"ג. עמ' 35-34.
[45] תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ל"ב ע"א.
[46] נולד בשנת 1839 ונפטר בשנת 1915. מראשי וממייסדי תנועת המזרחי ומגדולי התורה ביהדות ליטא.
[47] ריינס, יצחק יעקב. אור חדש על ציון. וילנא, תרס"ב. שער שני דף ח'.
[48] כהן, בנימין (עורך), שם, עמ' 39.
[49] אשלג, יהודה לייב. האומה, בתוך: לייטמן מיכאל. הדור האחרון. עמ' 409.
[50] דהיינו, ברית המועצות.
[51] אשלג, יהודה לייב. מאמר השלום, בתוך: אשלג, יהודה לייב. מתן תורה, ירושלים, תשל"ז. עמ' צ"א.
[52] שם, שם, עמ' צ"ב-צ"ג.
[53] אשלג, יהודה לייב. האומה, עמ' 418.
[54] שם, שם, עמ' 420.
[55] שם, שם, עמ' 418.
[56] אשלג, יהודה לייב. מאמר הערבות, בתוך: אשלג, יהודה לייב. מתן תורה, עמ' ל"ד.
[57] אשלג, יהודה לייב. האומה, עמ' 409
[58] שם, עמ' 418.
[59] אשלג, יהודה לייב. מאמר השלום, עמ' צ'.
[60] אשלג, יהודה לייב. מאמר הפתרון, שם, עמ' 16.
[61] שם, שם.
[62] אשלג, יהודה לייב. האומה, עמ' 412-413.
[63] שם, עמ' 418-417.
[64] שם, עמ' 414.
[65] שם, עמ' 420.
[66] אשלג, יהודה לייב. מאמר הפתרון, שם, עמ' 7.
[67] שם, עמ' 20.
[68] שם, שם.
[69] אשלג, יהודה לייב. מאמר הערבות, שם, עמ' ל"ד-ל"ה.
[70] אשלג, יהודה לייב. מאמר השלום, שם, עמ' צ"ב-צ"ג.
[71] מדרש תנחומא, תשנ"ד. פרשת פקודי, סימן ג'.
Safranim's Blog 